הקיר הקהילתי

יש לי בטן, והבטן שלי מלאה בשתיקות...

מצלמות. כותבות. מורה דרך: רגשות. מערכות. מסע. התבוננות: קרן אני רואה את קרן לומדת את זקנות השבט, את השיעורים. קרן שבאומץ משחררת לחירות את היתמות האחוזה בה, את ההשוואות, את הזיקוקים. מוציאה לחופשי מפלצות ופחדים במילים ועוד מילים ועוד. בפואמות ושירה, מגלה עצמה הנדירה, צבעוניות צבעוניה, קרן אורך התלכדה ליצור שמש חמה ופועמת. מהממת. וכעת, קרן, רואה אותה

לפעמים מתחולל נס, משהו מהווייתך זורם אל האפיק הקדמון שאליו את כמהה בכל מאודך. הזרימה נושאת אותך, עוטפת וממריצה אל מחוזות שאת מכירה, אף שמעולם לא היית בהם. כך, באורח פלא, התוודעתי אל מקור השראה עמוק בתוכי. אל נהר זורם של ביוגרפיה שנכתבת כל העת מתחושות ורגשות, מזיכרונות וגעגועים, מחוויות וחסכים, ביוגרפיה חורטת, פוצעת, מטביעה ומכוננת.

צילום ומחול, עולמות שונים במהותם. צילום לוכד שבריר זמן, מגיש לנו אותו בקפסולה. מחול הוא אמנות ההשתנות – מתקיים רק על משך זמן. צילום המחול מנסה לעשות את הבלתי אפשרי, להקפיא ולארוז חוויה של תנועה. הרבה רגעים המצולמים אי אפשר באמת לראות – היה שבריר וחלף לו, בלי שהעין תוכל לעגון בו. לפעמים הצילום הוא מזווית שצופה רגיל לא יכול להיות בה. לעיתים הצילום מצליח ללכוד משהו מהתנועה, מהכיוון, מהאנרגיה שקורית על הבמה. לפעמים הוא תופס רגע בלתי אפשרי, באוויר, בתנועה, בהבעה.

אסתר, מלאכת מחשבת סדורה, נפש סוערת מתדפקת על וילאות עולמה, והוא עולם ומלואו, עולמך, אלפי רסיסי זכוכית שקופים משקפים אל החוץ אורך, והם שברייך, ואת אוספת אותם אלייך, בחמלה ובאהבה, מרכיבה אותם לשלם.

אני מתבוננת בהן, נשים, במסע של גילוי וגדילה, במפגש מחודש עם עצמן, עם מרכיבי סיפוריהן, צילומיהן, הן, כאן. אני מתבוננת בהן מתרגשת, מהיותן קשת, של גוונים עמוקים, רכים וחזקים בו בזמן. אני מתבוננת בהן והן בי, תהודות זהויותיהן תהודת זהותי. והן נכונות באומץ לחשוף מסען איתי. מצלמות כותבות. תהודת זהות. עדנה

האנשים שמכירים אותי בחיי היום יום מתקשים להבין או לתפוס מה מתחולל בחדרי חדרים ב'נשים מצלמות'. מכיוון שכאשר אני מנחה יש איזו נוכחות רחבה שמתיישבת על הכסא שלי, יש איזו בהירות ונינוחות, יש מרחב שלם של ידיעה וזרימה של תובנות ואכפתיות עצומה. בוקעות ממני איכויות שלא תמיד נמצאות על פני השטח בשגרת היומיום - הרי גם אני כמו כולן - מתעייפת, חוטפת קריזות (זהירות, טריפוליטאית), מתבלבלת, נופלת וקמה. מצחיק שהדבר קורה גם בכיוון ההפוך, לפעמים נשים שהכירו אותי רק דרך נשים מצלמות, ואז התחילו לעבוד איתי היו מופתעות כשהכירו עוד צדדים - כשגילו שאני איני טלית שכולה תכלת, לפעמים התכלת הוא ממני והלאה וכולי צבועה בגווני בוץ.

סיפור האהבה בין הצלמת האגדית אנני לייבוביץ' להוגה הפילוסופית סוזאן סונטג ידוע להן ולהן בלבד. בעולם האינטימי שנפרש בין שתי נשים, במפגש העולמות הזה, אין לנו דריסת רגל. רק הד קלוש, פריים אחר פריים, ניתן להתחקות אחר עקבות הלב. לספוג, לתת לזה לחלחל, להרשם בגוף

אני שקופה. בלתי אמצעית. חשופה. נעה בין האינטימי העמוק המהדהד את קיומי, הכתוב והמצולם, אל החישוף של הפנים שלי לחוץ העולם... כאן, אוציא לאור את התהליך אותו עברתי, בסדנת מצלמות כותבות הראשונה אותה העברתי, שנסתיימה עכשיו, סתיו 2015. מצלמות כותבות. תהודת זהות. רגשות. הטבעות. אני. מי אני?

בגילי הנפלא הנני מלאה בהמון ניסיון וכמה קמטים שרואים והמון שלא רואים מתחת לבגדים ואהבות משומשות ואיזו נינוחות ומידה של משמעות ושמחה, כן אני שמחה להיות בגילי. פעם מזמן זה נראה לי סוף החיים. בחסד האל אני כאן. היו לי אי אילו ויכוחים עם מלאך המוות בשלבים מסוימים של חיי אבל בכל זאת אני כאן וחיה חיים מלאים. כל רגע שאני זוכרת להיות מי שאני, הרווחתי אותו.

זוכרת את עצמי קלילה, רזה, מדלגת על הסלעים במורד הוואדי. צוחקת או בוכה, זה לא ממש משנה, מה שבטוח זה העזות הזו של רגש בתוכי, הטלטלה של רכבת ההרים למעלה ולמטה הגוררת אותי אחריה,העסיס החריף הצורב של תחושה, תקווה, תשוקה.

כל פרט חשוב, בעיקר מה שלא נאמר. מה שגולש החוצה מהגוף כשהיא לא מודעת, כשהיא קצת מאבדת שליטה.

מבנה מרשים במרכז ברצלונה עליו תלויה מודעת ענק ובה עין סגורה תופס מיד את עיניי. אני נכנסת ומגלה את תערוכתה של הצלמת הצרפתייה סופי קאל. עיסוק בעיוורים אל מול עיסוק בחוש הראיה, בצילום ובמיתוס היופי, אין כמותו כשעור חשוב ומעורר עבור הרואים, אשר מושג היופי התלוי באיבר הראיה טבוע בנו באופן כה עמוק עד כי אנו מתקשים לבצע ולו את הפעולה הקטנה ביותר בהיותנו בחושך.

העולם הוא בבואה, רישום כמו מפה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה את העולם. המשמעות שאני נותנת לחוויות וההתנסויות יוצרות את המציאות שלי. מכאן, שהמציאות הינה סובייקטיבית.

"ראי, בתי, האופק פתוח בפנייך, הקשיבי לליבך, עופי עם חלומותייך. הסירי כיסויים ומוסכמות, השילי מלבושים והסתרות, היי את, היי חייך, עופי לגבהים, פרשי אל על כנפייך..." (שיר מתנה ממני אלי, נכתב לקראת יומולדת חמישים).

שיעור על משמעות, באמצע קורס הוראה ופיקוד, קורס נורא משמעותי, עשייה נורא משמעותית, תפקיד נורא משמעותי, שיעורים נורא משמעותים, שינוי אצל חיילים נורא משמעותי, היי אז כן הצלחתי להתגבר על טראומת פולין ולמצוא משמעות !! אבל אופסי. אני על מדים.

שהאובייקט אינו מביט האם הוא מתבונן? האם הצופה באובייקט נראה על ידו? מהי הוויתו של הצופה ללא מבטו של האובייקט הנצפה?

וכבר כמה ימים שהמילים פורצות מתוכי החוצה מחפשות את דרכן בין שבילי ליבי מתאוות לצאת אל האור.