הקיר הקהילתי

יש לי בטן, והבטן שלי מלאה בשתיקות...

מצלמות. כותבות. מורה דרך: רגשות. מערכות. מסע. התבוננות: קרן אני רואה את קרן לומדת את זקנות השבט, את השיעורים. קרן שבאומץ משחררת לחירות את היתמות האחוזה בה, את ההשוואות, את הזיקוקים. מוציאה לחופשי מפלצות ופחדים במילים ועוד מילים ועוד. בפואמות ושירה, מגלה עצמה הנדירה, צבעוניות צבעוניה, קרן אורך התלכדה ליצור שמש חמה ופועמת. מהממת. וכעת, קרן, רואה אותה

לפעמים מתחולל נס, משהו מהווייתך זורם אל האפיק הקדמון שאליו את כמהה בכל מאודך. הזרימה נושאת אותך, עוטפת וממריצה אל מחוזות שאת מכירה, אף שמעולם לא היית בהם. כך, באורח פלא, התוודעתי אל מקור השראה עמוק בתוכי. אל נהר זורם של ביוגרפיה שנכתבת כל העת מתחושות ורגשות, מזיכרונות וגעגועים, מחוויות וחסכים, ביוגרפיה חורטת, פוצעת, מטביעה ומכוננת.

צילום ומחול, עולמות שונים במהותם. צילום לוכד שבריר זמן, מגיש לנו אותו בקפסולה. מחול הוא אמנות ההשתנות – מתקיים רק על משך זמן. צילום המחול מנסה לעשות את הבלתי אפשרי, להקפיא ולארוז חוויה של תנועה. הרבה רגעים המצולמים אי אפשר באמת לראות – היה שבריר וחלף לו, בלי שהעין תוכל לעגון בו. לפעמים הצילום הוא מזווית שצופה רגיל לא יכול להיות בה. לעיתים הצילום מצליח ללכוד משהו מהתנועה, מהכיוון, מהאנרגיה שקורית על הבמה. לפעמים הוא תופס רגע בלתי אפשרי, באוויר, בתנועה, בהבעה.

אסתר, מלאכת מחשבת סדורה, נפש סוערת מתדפקת על וילאות עולמה, והוא עולם ומלואו, עולמך, אלפי רסיסי זכוכית שקופים משקפים אל החוץ אורך, והם שברייך, ואת אוספת אותם אלייך, בחמלה ובאהבה, מרכיבה אותם לשלם.

אני מתבוננת בהן, נשים, במסע של גילוי וגדילה, במפגש מחודש עם עצמן, עם מרכיבי סיפוריהן, צילומיהן, הן, כאן. אני מתבוננת בהן מתרגשת, מהיותן קשת, של גוונים עמוקים, רכים וחזקים בו בזמן. אני מתבוננת בהן והן בי, תהודות זהויותיהן תהודת זהותי. והן נכונות באומץ לחשוף מסען איתי. מצלמות כותבות. תהודת זהות. עדנה

האנשים שמכירים אותי בחיי היום יום מתקשים להבין או לתפוס מה מתחולל בחדרי חדרים ב'נשים מצלמות'. מכיוון שכאשר אני מנחה יש איזו נוכחות רחבה שמתיישבת על הכסא שלי, יש איזו בהירות ונינוחות, יש מרחב שלם של ידיעה וזרימה של תובנות ואכפתיות עצומה. בוקעות ממני איכויות שלא תמיד נמצאות על פני השטח בשגרת היומיום - הרי גם אני כמו כולן - מתעייפת, חוטפת קריזות (זהירות, טריפוליטאית), מתבלבלת, נופלת וקמה. מצחיק שהדבר קורה גם בכיוון ההפוך, לפעמים נשים שהכירו אותי רק דרך נשים מצלמות, ואז התחילו לעבוד איתי היו מופתעות כשהכירו עוד צדדים - כשגילו שאני איני טלית שכולה תכלת, לפעמים התכלת הוא ממני והלאה וכולי צבועה בגווני בוץ.

סיפור האהבה בין הצלמת האגדית אנני לייבוביץ' להוגה הפילוסופית סוזאן סונטג ידוע להן ולהן בלבד. בעולם האינטימי שנפרש בין שתי נשים, במפגש העולמות הזה, אין לנו דריסת רגל. רק הד קלוש, פריים אחר פריים, ניתן להתחקות אחר עקבות הלב. לספוג, לתת לזה לחלחל, להרשם בגוף

אני שקופה. בלתי אמצעית. חשופה. נעה בין האינטימי העמוק המהדהד את קיומי, הכתוב והמצולם, אל החישוף של הפנים שלי לחוץ העולם... כאן, אוציא לאור את התהליך אותו עברתי, בסדנת מצלמות כותבות הראשונה אותה העברתי, שנסתיימה עכשיו, סתיו 2015. מצלמות כותבות. תהודת זהות. רגשות. הטבעות. אני. מי אני?

פעם, שמעתי מישהי מצטטת את הסופרת נורית זרחי, אומרת שהילדות היא כמו אי באמצע החיים, שם נמצאת הילדה (או הילד) שהיינו, ושיש אנשים שיש להם סירה קטנה שאיתה הם יכולים לחזור ולפגוש את הילדה שהם היו.

"יום אחד תפקחי את עינייך ותראי מול ביתך פרפר מנער מכנפיו רסיסי סערה וגשם, שזה עתה פסק..."

מה יקרה אם כל היום ארגיש מאושרת, שמחה, רגועה ושלווה? אלוהים עדי כי אני מייחלת לזה. אני מבקשת את זאת לעצמי ולאהובי כמעט כל יום. ובכל זאת... חלק גדול מהמנעד הרגשי שלי יעלם. לא אכיר את צבע העצב שלי, ולא את האופן שבו אני פוחדת, ולא אדע את עומק הגעגועים שלי לאהבה, את תחושת הריק האינסופית בצמתים בהם נפגשתי בה. אהיה משולה לקו אחיד של צבע שחוזר על עצמו בעצם יוצר סוג של פלקט- ואני חפצתי להיות ציור רב שכבתי, מסתורי לעצמו, מלא בפרקים אינסופיים של סיפורים ועומקים, רוקם את עצמו עד לאינסוף.

נלחמתי כדי לשרוד בין אנשי כוכב ארץ שמעולם לא הרגשתי שייכת אליהם. לא הבנתי איך נולדתי למקום שכל כך קשה לי לחיות בו. היה רגע אחד בדרך לפני כמה שנים שנשבר לי הלב לרסיסים ואז הבנתי שהבחירה לחיות או למות היא בידיים שלי, לבחור בחיים או במוות – בעודי בחיים, זו בחירה שלי ורק שלי.

עברו כחמישים שנים מאז הצילומים שלי בטבע בתל אביב, מתוכם כבר עשרים שנים של חיים ביער שליד הסטודיו, ואני הולכת באותו השביל כבר עשרים שנים, ומצלמת. ומצלמת. וכל פעם רואה מראות חדשים. עברו גם עשרים שנות התנדבות למען הסביבה, ולפיתוח העלאת מודעות סביבתית דרך אמנות, עשרים שנים של יזמויות, והפקת מרתוני אמנות, כנסים, השתתפות בישיבות ממשלה וארגונים ובכנסת, הקמת קבוצות מחאה וקבוצות אקולוגיות מקומיות ובינלאומיות, הזזת כוחות מפה לשם, ו- חזרתי לעבודה אינטימית עם המצלמה, קצת כמו בילדות.

אני קוראת את מילותיה של ויסלבה שימבורסקה בשירה "שיחה עם אבן" (לשיר המלא) על אותה האישה אשר מתדפקת על דלתה של אבן וחוזרת ומתחננת בפניה להכניסה פנימה. פעמים רבות ידעתי את המקום הזה. כצלמת, כאדם, התבוננתי בנוף הדומם, וכמו ניסיתי לפתוח אותו לרווחה, שיחשף אליי, שמשהו מהדממה הזו ידבק בי, יגאל אותי מתזזיתי. וממש כמו בשיר, אותם תחנונים, הפצרות ושכנועים לעולם לא יענו בחיוב. מכיוון שחסר לי חוש ההשתתפות. זה החוש של הויתור על האני הנפרד שלי, על בועת מחשבותיי, על ידיעותיי, אפילו על כמיהתי להתאחד, ועל כל כמיהותיי כולן.

שיר ותמונה. מתוך תמונות ושירים שלי, היוצאים מהלב ואט אט מהמגירה.

משירי סוף הקיץ