על התערוכה

ברוך שעשני אישה, נשים מצלמות, תאטרון ירושלים, ליאור מן, חדוה שפרעם,
הצלמות, עם חדוה ליאור ונגה האוצרת

תערוכת ‘ברוך שעשני אישה’ הוצגה בתיאטרון ירושלים בקיץ 2012 והכילה מאה פורטרטים נשיים שצולמו על ידי קהילת ‘נשים מצלמות’.
הצילומים היוו תשובה אמנותית לסוגיית הדרת הנשים שהגיעה לשיאה באותה תקופה והטרידה מנוחת רבים בציבור הישראלי. המסר שעבר מהצילומים הוא: אנחנו כאן. אנחנו אמיתיות. אנחנו קיימות.

שישים הצלמות של הפרויקט הענק והמיוחד הזה הן נשים מתוך החברה הישראלית שמביטות על המצולמות שלהן בגובה העיניים. מהצילומים עוברת איכות של בלתי אמצעיות מרעננת והם מוציאים את הצופה למסע במחוזות הנשיות האותנטית. הנשיות הזו חוצה  גבולות של גיל, רקע לאומי והשתייכות חברתית או דתית, ומכילה מנעד רחב של סיטואציות פנימיות וחיצוניות, מצבי רוח, רגעים קשים ורגעי התעלות, מופנמות מול מוחצנות והומור. בין הצילומים משולבים טקסטים הגותיים שכתבו הצלמות כהד למסען הנפשי והאמנותי.

התערוכה הנה פרי שיתוף הפעולה של האוצרת נגה ארד-אילון עם ‘נשים מצלמות’ – בית ספר לצילום וקהילה יוצרת שיזמו הצלמות ליאור מן וחדוה שפרעם. חברות הקהילה משלבות לימודי צילום עם מבט רגיש על עצמן ועל סביבתן. בתערוכה זו הן בוחרות במצלמה ככלי מנכיח ונותן תוקף למסע הנשי, אשר אינו נפרד ממסען שלהן.
 

דבר האוצרת

תערוכת "ברוך שעשני אישה" נותנת מענה אמנותי לסוגיית הדרת הנשים, בה נשים נדחקו מפרסומי החוצות בירושלים, קולן לא נשמע באירועים שונים, והנראות שלהן רחוקה מלהיות שוויונית.

בחרנו להחזיר את הנשים למרחב הציבורי. למאה אחוז של נראות ונוכחות ב 100 פורטרטים שצולמו על ידי שישים צלמות שונות, חברות "נשים מצלמות". התערוכה משמיעה 60 קולות של נשים באמצעות דימויים ויזואליים המייצגים את הברכה אותה הן מברכות על היותן נשים. ברכה שיש בה קבלה, הערכה, שמחה, קושי, וגם מצוקה. לידה וילדות, אמצע החיים וגם אחריתם, הנאות פשוטות מאור השמש ושדה פרחים, חוויות של ילדות, אימהות, זוגיות, וקיום נשי בחברה הישראלית.

הצילומים אותנטיים, בלתי אמצעיים וכל כך אמיתיים מעצם היותן מצולמים ע"י הנשים השייכות לקבוצה, שעברו סדנאות וקורסים שהעצימו את יכולתן המקצועית, אך מעבר לכל, את אישיותן. הצלמות יודעות להתבונן, וההתבוננות ישירה, פשוטה, ועם זאת נשית ועמוקה.

עבור "נשים מצלמות" הצילום הוא פעולה המאפשרת התבוננות המותירה רושם על המתבוננת, רושם המונח בתצלום יחיד המעביר את התחושה. צילום כפעולה מעצימה את המצולמת ואת הצלמת. צילום ככלי להעברת רעיון, שמקבל במסגרת התערוכה עוצמה וכח. הקול הנשי מושמע כקול יחיד של כל צלמת, אך גם כקול משותף שיש בו יופי אינסופי, עוצמה, אחווה וסולידריות.

המפגש עם "נשים מצלמות" אפשר את הגשמת החלום, הרעיון האוצרותי חבר לאנרגיה, החזון והעשייה של הקבוצה.

נגה ארד-אילון


הזדמנות לחוש גאווה

התערוכה הנה התגשמות חזון, עבור היוזמות כמו גם עבור המשתתפות – האופן בו ה’אני מאמין’ העמוק ביותר שלהן מצליח לפרוץ החוצה ולשלוח מסר אמיץ אל לב התודעה הציבורית. המציגות משתפות:

ענת דיציאן (57): הפרויקט ‘ברוך שעשני אישה’ הוא בעיני דרך נכונה להביא את האמירה החברתית והתרבותית שלנו, נשים בישראל, ממקום אישי ואומנותי. הצילומים שיוצגו בתיאטרון ירושלים מנכיחים את הנשיות בישראל כפי שנשים רואות, חוות ומבקשות להעביר אותה הלאה. בשבילי זו זכות להיות חלק מהאמירה.

סיגל חזן (39): הפרויקט עבורי הוא נקודת אור, התרגשות אינסופית, הזדמנות לאפשר לעצמי לחוש גאווה, פתח לאמונה בעצמי וביכולתי להיות משהו אמיתי וגדול משל עצמו, מעבר להיותי רעיה, אמא, בת, אחות, עובדת, חברה בוועד הכיתה, נהגת של הילדים וכד’….זה כ”כ עוצמתי מבחינתי שקשה לי אפילו להגדיר במילים מהו הפרויקט עבורי. אני מרגישה חלק מקבוצה של נשים מפרגנות, תומכות, נותנות מקום. מדהים פשוט.

נורה אפשטיין (46), מוסיפה את נקודת מבטה על הקשר שבין נשיותה לצילום: “יש בצילום הרבה יותר מהתבוננות פאסיבית. הוא יוצר דיאלוג אקטיבי בו המצלם והמצולם משפיעים האחד על השני באופן הדדי, יש תחושה של יצירה משותפת המתהווה תוך כדי פעילות הצילום. כשאני מצלמת אינני עסוקה בעניינים טכניים. אני מצלמת עם מצלמה קטנה ופשוטה יחסית המאפשרת לי נוכחות שקטה. “טעויות” מתקבלות לעיתים קרובות על ידי בברכה. אני יכולה לחזור שוב ושוב לאותו נושא, בחיפוש סיזיפי אחר קרבה. נושאים “קטנים”, אינטימיים, נטולי פאתוס מעניינים אותי לא פחות מאשר התרחשויות “גדולות”. האם כל אלה קשורים להיותי אישה? ללא ספק. אך איני פוסלת את האפשרות שיש כמה גברים החולקים איתי אופן עבודה שכזה. אני אפילו מכירה כמה.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות