נערה על עדשה

"נערה על עדשה" הינו פרויקט התנדבותי שיזמו בוגרות נשים מצלמות, בליווי האמנותי של חדוה שפרעם.
שתים עשרה צלמות נפגשו עם קבוצת נערות בסיכון בפנימייה, מתוך רצון לייצר עבורן חוויה של עין אוהבת, 'אמא' מצלמת. 

ענת דיציאן, אחת המשתתפות משתפת:
חשבנו שנבוא אליהן, נפגש, נתעניין ונכיר זו את זו. רצינו להסתייע במצלמה על מנת לתת להן הזדמנות לראות את עצמן, להיות נוכחות, להביא את מה שהן אוהבות ועושות ו......להנציח את הרגע, שזה עתה חלף, אבל השארנו אותו נוכח.

  במפגש ההכנה עם איילה, העובדת הסוציאלית, למדנו שטוב להוריד ציפיות, שגם אם ההתכוונות שלנו חיובית, יכולים להיות קשיים שהם חלק מניסיון העבר של הנערות. במקביל, במפגש הזה חברנו לקבוצה, שרקמה בשעה קלה מארג של אנרגיה חיובית עם נתינה, חום, סקרנות, ילדיות, משחק והרבה אהבת האדם באשר הוא. והאנרגיה הזו באה איתנו למפגש עם הנערות המקסימות, השוקקות חיים כל אחת בדרכה. הן שמחו לקראתנו כפי שאנחנו שמחנו לקראתן. התמונה שנשארה עבורי, זו שלא צולמה, ומייצגת את היום הזה עבורי היתה הברק, הניצוץ בעיני הצלמות במגרש החניה, רגע אחרי הפרידה עם הנערות.


 

 

במפגש הבא חווינו גישוש באפלה - חששנו, ניסינו, התקרבנו, נגענו, התקבלנו, חיבקנו, חובקנו, שאלנו, שותפנו, נהדפנו..... חלק מאיתנו אפילו צילמו!  ​אני באיסור צילום, הנערה שלי לא מרשה לי. למרות ההכנה של איילה, אני שואלת 'האם זה אני? האם פעלתי נכון? אולי זו הכימיה בינינו?' מנסה 'לפענח' את ההתנהגות שלה.   ואז הגיעה ההתבוננות המשותפת הראשונה עם חדוה בתמונות, התבוננות ששיקפה לנו עד כמה הצילום במקום הזה הוא תהליךשמביא לכל נערה 'מישהי שרואה אותי, מתעניינת בי...'.התמונות הביאו נוכחות מגוונת, הציגו את המורכבות, את יופיה של הנערה בעיני הצלמת, את הרגישות של שתיהן, את ההקשבה. כאן התחלנו לראות שכאשר אנחנו מביאות עין אוהבת ולב פתוח מלווים בשמחת הפגישה, מתישהו מתחיל לקרות משהו. וכך, אצל חלקנו הקשר והתקשורת נכחו, חגגו ובאו לביטוי גם בצילום. אצל אחרות התהליך היה יותר זהיר, יותר מתון. שלא נשכח, לכל טנגו יש שניים 'נערה וצלמת', ושתינו משפיעות. וכמו שאמרה אחת הנערות 'נראה לי שאני מתחילה לאהוב את הסגנון שלך'. במקביל, גם בין הצלמות נרקם קשר של נתינה, של תמיכה ושל שותפות. אני מרגישה שהצילומים שלי 'גנובים', כי הנערה שלי מתירה צילום במשורה, על תנאי – רק אם זה עם עוד חברה. לא קל לי, אבל אני אופטימית.  

השבועות התקדמו, חלק מהקשרים התעבו. יכולנו לחוש, בחיים ובתמונות כאחד, שהנערות, שיכולות להיות מחוספסות מאפשרות לעצמן לבטא רוך ועדינות כשהן נפגשות איתנו. כאילו כאן – עם אשה שנמצאת בזמן הזה עבורן בלבד - הן יכולות להרשות לעצמן להיות בנות שלוש, גם אם ניסיון חייהן שם אותן לעיתים מבוגרות מאיתנו. בשלב הזה, ובעיקר אחרי שאחת הנערות אמרה "חבל שאתן לא נשארות עד סוף השנה", עלתה אצל כמה מאיתנו תחושה שרק התחלנו ביצירת הקשר, שיש עוד הרבה פוטנציאל לנתינה ולקבלה. אחרות הרגישו שגבולות הזמן של התהליך מתאימים להן. במקביל עלתה השאלה 'כמה קשר וכמה צילום?' או כפי שביטאה זאת אחת הצלמות 'אני חצויה בין המפגש האנושי לבין הצלמת'. הדילמה ליוותה אותנו ולעיתים אפילו העיקה 'מה חשוב יותר? מתי לעצור את הצילום? מתי המצלמה מקרבת ומחברת בינינו ומתי היא משאירה אותי, הצלמת, מחוץ לסיטואציה? לפעמים, דוקא כשמסיבה טכנית לא ניתן היה לצלם, נפתחה אפשרות אחרת. אצלי, הצילומים ה'גנובים' סייעו לצמצום התסכול, מכיוון שלא הצלחתי ליצור קשר של שיחה או פעילות כלשהי עם הנערה שלי. הם היו סוג של פרס ניחומים.   מעבר לכל, הרגשנו שקיים ערך מוסף בתחושה שאנחנו משאירות אצלן: של האכפתיות, של ההתעניינות, של הקדשת זמן שהוא שלהן, שיש 'הצלמת שלי', גם אם בהיעדרה צלמת אחרת תחליף אותה . ולסיכום, מתוך דבריה של אחת הצלמות "כאן, גם מתוך כל השיתוף שלנו, אנחנו רואות כל כך חזק את ה-essence של הצילום הנשי – הרגישויות שיוצרות את התמונה".

 כשהתקרבנו לסיום הפרויקט חווינו יחד עם חדוה את התמונות שצולמו, לוקטו ונבחרו בעין אוהבת ובלב נרגש. בצילומים מהמפגשים השונים נשקף תהליך, אצל הצלמת שבהדרגה התקרבה ואצל הנערה שהלכה והישירה את מבטה אל המצלמה. המעבר ממבט 'על פרשת דרכים' - להסכים או לא, הרצון להיראות והפחד מהאכזבה – אל היופי המעז להביט בעיניים. הכמיהה למגע ולקשר והיכולת להיות שם נכחו וריגשו בסדרה של נערה עם כלב, בחיבור בין הצורך של ילדה להינשא על הידיים לבין שמחתה של השנייה להרכיב אותה עליה, ובשמחה של שתיהן כשזה קרה. התמונות שיקפו סוגים שונים של ניגודיות: הניגודיות של השחור-לבן, של ילדה 'משחקת' על שק אגרוף ומבטה מבוהל. הניגודיות שבין העצב בעיניים לבין הפסטורליה של השדות הירוקים ובתי המושבים מסביב (אפילו שהצילום שחור-לבן)– בדידותה של הילדה המרצה כל כך. הניגודיות שבין החושניות לבין הילדיות, הניגודיות שבין הפנים הרכות לבין המבט הזועם והקשה והשדה הירוק.

  מפגש הצילום האחרון היה חגיגת צילומים משותפים, במשפחתון ובחצר, כשבכל פעם מצטרפת עוד נערה, עוד מדריכה.... שלא כמו במפגשים קודמים היו צחוק ומשובה, שעטפו את כל המפגש ונכחו גם בצילומים. אולי, הנערות – למודות ניסיון בפרידות ואכזבות – בחרו להביא לחזית את האור והשמחה, להנכיח בדרכן את הטוב שהן לוקחות מהתקופה הקצרה שהיינו איתן.   אנחנו תוהות ושואלות מה הצלחנו להביא בפרק זמן כה קצר? עד כמה הצלחנו באמת להיות? עד כמה אנחנו מכירות אותן? הרי הקירבה רק התחילה להיבנות.... ומה זה אומר אם לא הצלחנו להגיע לדיבור מעבר לצילום?   במקביל, קיבלנו תזכורת חשובה שהצורך שלנו להיות משמעותיות יכול להתממש, והתממש!!! בפשטותו של המפגש האנושי, בדיבור על כלום, ומעל לכל בזה שהיינו בשבילן במיוחד, שנתנו להן להיות במרכז ההתעניינות ובמרכז העדשה. כמו שסיכמה איילה, שלאורך כל הדרך האירה את עינינו וחיברה אותנו לנימים בחיי הבנות בדרך תבונית ומלאת רגש ורגישות: "מילאתן את יומן בדברים טובים, בלהיות נראות, בלהיות בפוקוס עם מבוגר מאוזן. הוצאתן אותן לשעה קלה מסיר הלחץ של הקבוצה, של המדריכים ושל הדרישות. היתה חגיגה כל יום רביעי".   מעבר למסע עם הנערות, עבורנו זו היתה חווית 'יחד נשי עוצמתי', עם הכיף לבוא ולחלוק את הרגעים היפים והשמחים, כמו גם את רגעי הקושי, הבלבול והתסכול.     ואיפה הנערה שלי ואני? עד מפגש הפרידה לא ידעתי מה מקומי אצלה. היא לא הרשתה לי לצלם, אבל 'על הדרך', מתוך האמביוולנטיות שלה, אפשרה לי מפעם לפעם. רק בסוף-בסוף, אחרי שגם אל האלבום שהבאתי לה התייחסה ב 'מקטין' (שלא לעורר את הציפיות של עצמה), נתנה לה ולי את הרשות להתחבק. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שיכולתי לבטא את מה שרציתי לתת לה לאורך כל הדרך.   הצלמות שהתנדבו בפרויקט: רונית אליוסף, תרצה אלמי, איה ביטמן, ענת דיציאן, עידית הלחמי, רוית אלקיס, יגרמן, נגה אן ירושלמי, דינה פליטמן, פנינה אסף, אורית חורב, לילי שאלתיאל, איריס טננהאוס.
ליווי אמנותי מטעם נשים מצלמות:  חדוה שפרעם  

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות