צילום נשי - הגודל לא קובע

בקיץ האחרון נסעתי לטייל בארה"ב, ועשיתי מעשה נועז של כפירה בחוקים הבלתי כתובים של עולם הצילום. כצלמת מקצועית, המצלמה שיש ברשותי היא אחת הטובות ביותר בשוק (5D mark II), אבל המצלמה היחידה שעלתה איתי למטוס היא מצלמת כיס קטנה ופשוטה שרכשתי ב-950 ש"ח בחנות הצילום החביבה עלי. (מיותר לציין שצוות החנות הביע תמיהה וזעזוע כשסיפרתי להם שאני קונה אותה עבור עצמי...)
 

תשאלו למה? התשובה פשוטהרציתי לחוות שוב את התמצית התמימה והראשונית של מעשה הצילום, להתחבר למקום בתוכי שיודע שאני מסוגלת לצלם תמונות נפלאות ללא תלות בציוד משוכלל, ויותר מזה, לדעת שאני לא הולכת לסחוב על עצמי ציוד במשקל טנקאחרי הכל, אני יוצאת לחופש לא למסע כומתה.
 

בעולם הצילום ישנם הרבה היבטים גבריים - ההתעסקות הטכנית, הציוד המורכב והכבד וכמובן, התחרות האינסופית - למי יש את הציוד הכי חדיש, למי יש את העדשות הכי איכותיות... בקיצור, למי יש יותר גדול. לעיתים קרובות יציאה פשוטה לצילום שטח נראית כמו התחמשות לפני קרב וגם אקט הצילום עצמו מבטא סוג של כוחנות - כיבוש הרגע וכיבוש האובייקט המצולם. לא סתם באנגלית המונח לצילום הוא shooting או taking a picture, שהרי מקובל לחוות את הצילום כאקט שהינו מלא אדרנלין ודורש דיוק ממש כמו צייד, וכמו כן לחשוב שאת התמונות אנחנו "לוקחים" ולא, למשל, נותנים או מקבלים.
 
ב"נשים מצלמות" אנו קוראות תיגר על הגישה הכוחנית הזו ומציעות התבוננות אחרת, רכה יותר, השמה דגש על המקום העדין והחמקמק בתוכנו שממנו נובעת ההשראה ומתוכו נוצרת האמנות. אנו מאמינות שהרבה לפני הציוד המשוכלל, ישנה נפש של אמן שהיא-היא המקור החשוב ביותר של מעיינות היצירה. לאורך שנות הפעילות שלנו דלתנו תמיד היתה פתוחה לנשים עם מצלמות בכל הגדלים הסוגים והמינים; קטנות וגדולות; מקצועיות וחובבניות... הכל הולך. התנאי היחיד היה שמאחורי העדשה תהיה מישהי שאוהבת יופי ורוצה להעמיק אל האיכות הזו בחייהכיוצרת, כאישה וכאדם.

הרי כמה תמונות שצולמו על ידי תלמידות שלנו במצלמות כיס קטנטנות וזולות במיוחד:

צילום: אדריאנה גורן, יאהלי יקותיאלי, דינה פליטמן

 
היופי, נוצר בזכות המתבוננת, בזכות יכולת הראייה והמעוף שלה ולא בזכות הציוד בו היא משתמשת. כאשר אנו מבקשות להתחיל לתת ביטוי לדחפים האמנותיים שבנו עלינו להיות זהירות ועדינות מאוד - אסור שהנבט הרך של היצירה שבתוכנו יימעך תחת ערימות העיסוקים הטכניים והמרדף אחר תוצאות. הנבט הזה זקוק לסביבה מזינה, תומכת וקשובה לקצב המדויק בו מתאים לו לגדול. אנחנו צריכות ללמוד כיצד להיות אדמה פורייה עבור נבט היצירתיות המתחיל לפרוח בתוכנווזו, אם תשאלו אותי, האחריות הראשונה והחשובה ביותר שלנו כאשר אנחנו מתחילות ללמוד צילום.

אני זוכרת את עצמי, כאשר קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי בגיל 16. במשך חמש שנים צילמתי איתה כמו שיכורה, בהתלהבות נעורים אמיתית. רוב הזמן צילמתי על מצב אוטומטי - לא היה לי מושג ירוק מה תפקידם של שאר הכפתורים המוזרים על המצלמה שלי... אבל יצאו לי תמונות נהדרות והייתי מאושרת. התהליך הלימודי שלי היה אורגני והיה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. בכלל לא ראיתי את הצילום כעניין טכני, אלא הייתי ילדה שקיבלה 'צעצוע' חדש ואחת לתקופה לימדתי את עצמי עוד משהו חדש עליו.

לאחר שנים רבות של התנסות תמימה ולימוד עצמי, רכשתי ציוד מקצועי מתוך החלטה לקחת את הצילום 'ברצינות' ולהפוך אותו למקור פרנסה (רק על הצעד הזה והאומץ שהוא דרש אפשר לכתוב ספר שלם...). אני יכולה לומר בכנות שבנקודה שבה הפסקתי לשחק והתחלתי להיות רצינית, החל המשבר היצירתי הראשון שלי. פייר, לא התחשק לי לצלם יותר. למען האמת, התחשק לי לבעוט במצלמה, להעיף אותה לארון ולא להביט בה יותר. התשוקה, ההנאה והשמחה, ההתפעמותכל אלה פינו את מקומם לתחושה כבדה ומחויבת. ככה זה כשגברת 'צריכה' נכנסת לתמונה. אני 'צריכה' לדעת מה כל כפתור במצלמה אומר. אני 'צריכה' שתהיה לי שליטה ידנית מלאה. אני 'צריכה' להניב תוצאות מעולות, ואוי ואבוי לי אם לא.

כעת, לאחר שנים שבהן אני מלמדת צילום, אני יכולה לדעת בוודאות שמה שקרה אז הוא שלא ידעתי להזין את היצירתיות שלי ואיבדתי את החיבור שלי לעצמי. הלכתי לאיבוד באמונה הכוזבת שאני צריכה להכריח את עצמי לעשות משהו שבכלל לא מתאים לתהליך הטבעי שלי, וניסיתי לעשות את הבלתי אפשרי - ליילד מתוכי אמנות בזמן שאין לי מגע עם מעמקיי. כך למדתי את השיעור החשוב - אין עשן בלי אש, ואין יצירה בלי בערה פנימית וכמיהה של הלב. 

כמו תמיד, ערכם של השיעורים בחיינו נמדד ביכולתם להפוך למתנה עבור אחרים, ובמקרה שלי, מתוך הקושי וסימני השאלה, נולדה שיטת 'נשים מצלמות' שפיתחתי עם שותפתי ליצירה, הצלמת חדוה שפרעם. יחד יצרנו עבור התלמידות שלנו תנאי חממה, מתוך מטרה לאפשר להן לבוא במגע עם עולם הצילום ועם הפוטנציאל היצירתי שלהן ממקום שמעודד את הפנימיות במקום לשפוט אותה; שמעדיף לשמוח באפשרות להשראה מאשר להתחרות; שיודע שיש מקום בטוח שאפשר להעיז בו ולהתנסות.

לא, הגודל לא קובע. ברור שהוא יכול לעזור לשפר את הביצועים... אבל אין מה להשוות טכניקה עם רגש התפעמות מתלקח, אקסטזה של יצירה וריקוד שיכור עם יופי. זה מה שאיחלתי לעצמי ביציאתי לחופשה שלי, ומה קרה בסוף? כיצד נבנתה אינטימיות חדשה עם מצלמונת קטנטונת במשקל נוצה? את מי צילמתי ועם מי עשיתי אהבה? המשך יבוא...