ארזת לבד? היעד הבא בטיול החיים

ארזת לבד? היעד הבא בטיול החיים                                                            25/6/15

זה תמיד משעשע אותי. השאלה הזו בשדה התעופה אם ארזתי לבד. ולמרות שאני רגילה בנסיעות כבר שנים כמדריכת טיולים בחו"ל ונוסעת עם מזוודה, בדימוי שלי על עצמי אני מעדיפה תרמיל על הגב. אבל למה להתעמק בקטנות... כן! בוודאי, אני תמיד עונה לשאלה. נו מי ארז לי?

למרות שהיו הכנות שארכו שנים וגם הכנות קצרות טווח, "פתאום" נחיתה. השבוע הסתיים עוד טיול בהדרכתי כשבקבוצה שלי נוסעת אחת ויחידה. זה אותו מסלול אבל זה אף פעם לא אותו דבר. סיימתי תיכון. 12 שנות לימוד. פעם שנייה וזאת משום שהבת שלי סיימה תיכון. ואני למדתי איתה כל שנה ושנה.

אל הטקס הגעתי מיד אחרי הרצאת ערב. באיחור קל בצעדים מהירים ובלחץ, צעדתי בפארק הירקון לעת ערב, כמו בשדה תעופה ענק ממדים, משוטטת בין הצפארי, מתקני השעשועים לילדים וספורטאים הרצים את החיים. קצת מבולבלת מבחינת כיוונים, מתבוננת בשילוט המטופש והמטעה, מחפשת את שער ההמראה, מחפשת את אמפי וואהל. המקום היה מלא וגדוש במשפחות. הורים ילדים, אחים ואחיות לבוגרים, מורים וכד'. הגבילו ל4 כרטיסים לכל משפחה. לי יש כרטיס לאחד.

מצאתי כיסא פנוי והתיישבתי. כשעלתה ילדתי לבמה לקבלת התעודה שוב עלתה לי השאלה ארזת לבד? כן .ודאי ארזתי לבד כי אני והיא זו המשפחה שלנו. מה ארזתי בתרמיל שלי לשלב הבא בטיול החיים שלנו? מה ארזתי לה לדרך? האם 2 שמלות ו3 זוגות נעליים שבחרה לקראת הטקס והנשף שיתקיים בעוד יומיים יתאימו? האם ארזתי לה את הדברים הנכונים לקראת הטיול הבא? האם היא יודעת לארוז לבד? מכירה עצמה ויודעת מה היא צריכה? ממריאים, הטקס מתחיל.

יש לי חברה מכתה א, נגנית מקצועית שמתרוצצת בארץ ובעולם בקונצרטים. אם לשלושה ילדים שכל אחד עולם בפני עצמו, בעל וחתול שמתקיף אותך כמו אריה בג'ונגל כשבאים אליה הביתה. (החתול). חיים אינטנסיביים ועמוסים. כשהיא נוסעת לחו"ל אחרי שהכינה הכל במזוודה אני באה לארוז לה באמת. עוד מכנסי סמרטוט ליוגה, חולצה שחורה לקונצרט, כפכפים למקלחת ועשר טי שירט מיותרות שאני משליכה לה מהמזוודה החוצה. למה צריך כל כך הרבה? איך היא לא מצליחה להתארגן ולארוז בעצמה אני תוהה ביני לביני.

לטיול ליעד שנקרא בית ספר הכנתי סנדוויץ'. יום יום, 12 שנה. "צבעוני", טעים, רב שכבות ומרכיבים. כמו שאבא היה מכין לי. לילדתי אין אבא. הכנתי לך סנדוויץ' מלווה, אמרתי לה כל בוקר. שילווה אותך במקומי. חיוך, נשיקה ויאללה, אין זמן! שלא תאחרי. כשאני יוצאת לעבודה, ממהרת, לחוצה להגיע ולנחות, אני מבקשת שתכין לי סנדוויץ מלווה. מורעבת, כבר ברמזור הראשון אני מחסלת אותו בתאווה ומצלצלת להגיד לה שהיה לי טעים טעים. אני שומעת אותה מחייכת מצדו השני של הקו.

האם בנסיעה לחו"ל את אורזת גם משהו לאכול?  מה בעצם צריך במזוודה או בתרמיל כשיוצאים לטיול? יש כאלו שמכינים רשימה. באחת מחברות הטיולים אפילו הגדילו לעשות והכינו מראש לנוסעים רשימה כזו. תחתונים, תרופות, משקפיים ... פשוט לעבור עליה ולסמן וי....

שכחתי את המשקפיים ואת כל הטקס אני רואה מרחוק, קצת במטושטש. מרוגשת, אני יושבת לי בין מאות האנשים. הנוסע בכיסא לידי, גבר בגיל ממוצע עם קצת כרס והרבה גאווה, עסוק בלתעד כל רגע חולף. מצלם את הנער הבוגר שלו, את שני האחים הצעירים שמקפצים קצת בחוסר סבלנות לידו, את אשתו. סלפי ועוד סלפי.... ואני שואלת את עצמי מי אורז במשפחה שלו כשהם יוצאים לטייל לאנשהוא? על מי האחריות נופלת כשמתברר ששכחו בבית את המטען לסלולרי?

כשהטקס מסתיים, כמו בנחיתה, כולם זורמים לכיוון היציאה ויש תמיד מי שמתבלבל באחד המסדרונות, פונה לכיוון הלא נכון, לא שם לב שכולם ממשיכים לכיוון אחר. יש מי שמהסס ושואל איפה היציאה? לך עם כולם אידיוט! הבוגרים לבושי הלבן מתערבבים כמקבלי הפנים עם המשפחות הנוחתות עליהם. חיבוקים וקריאות שמחה, זרי פרחים. אני מחפשת את הילדה הכי יפה בגן. לחבק וכן! לצלם. לתעד את הרגע בזיכרון. אני מתחננת שנצטלם ביחד. רגע, עוד צילום. יודעת שנרצה עוד כמה שנים להתבונן בתמונות מהטיול הזה שלנו ביחד. של שתינו. היא עושה לי טובה ומסכימה. הראש שלה במקום אחר. בטיול אחר. אולי נטייל אותו ביחד ואלי היא תמריא עצמאית.

לנו, כמשפחה, יש עכשיו שתי תעודות בוגר. לנו כמשפחה, יש שני דרכונים עמוסים בחותמות. לנו, כמשפחה שנולדה הרחק מתל אביב, במסע שהחל לפני כמעט 18 שנה בארץ רחוקה, בטיול אליו יצאתי אחת וחזרנו שתיים, אמא ובת, תינוקת קטנטנה, יש כבר כפי שאתם מבינים קצת ניסיון בטיולים.... רגע לפני המראה לטיול הבא, בשדה התעופה של החיים, מתבוננת הבודקת הביטחונית בתמונת הפספורט הישנה שלי, מעיפה מבט מהיר עלי לוודא שאני זה אני ושואלת אותי ארזת לבד?    ומה עונה ילדתי? אני ארזתי אותי.

ואיך ההרגשה לסיים, הטקס, הנשף? אני מרגישה כמו ג'ט לג של סיום תיכון, עונה הקטנה.

 

תגובות

ליאור מן
תודה יונית, פוסט מיוחד ונוגע. אהבתי את האופן בו אורח חייך ה'נוודי' משתלב בתובנותיך על מסע החיים :-) ברוכה הבאה ל"נשים מצלמות".

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות