סופי קאל – על העיוורון ותפיסת היופי בעינינו

מבנה מרשים במרכז ברצלונה עליו תלויה מודעת ענק ובה עין סגורה תופס מיד את עיניי. אני נכנסת ומגלה את תערוכתה של הצלמת הצרפתייה סופי קאל. עיסוק בעיוורים אל מול עיסוק בחוש הראיה, בצילום ובמיתוס היופי, אין כמותו כשעור חשוב ומעורר עבור הרואים, אשר מושג היופי התלוי באיבר הראיה טבוע בנו באופן כה עמוק עד כי אנו מתקשים לבצע ולו את הפעולה הקטנה ביותר בהיותנו בחושך.

אפרת שקד, נשים מצלמות, אפרת פוג'ה, סופי קאל, צילום עיוורים
צילום: אפרת פוג'ה שקד


בחלל הראשון של התערוכה מתועדים עיוורים שכך נולדו ומעולם לא זכו לראות את שעינינו רואות. בראיון אישי שואלת סופי קאל את כל אחד מהם שאלה אחת – מה בעיניכם מצטייר כיופי (What your image of beauty).
לצד כל פורטרט בו המצולם מתועד עם עיניו הבלתי מפוקסות כלפינו (ולמעשה, כלפי המצלמה), ישנה תשובתו ממוסגרת אף היא. החיבור בין הצילום והטקסט ללא ספק נותן ערך מוסף גדול, שכן צילום לא היה מביא בהכרח את אותו עומק כשמדובר בנושא כה טעון כמו עיוורון וכיצד תופס העיוור את העולם הגשמי הבלתי נראה לעיניו.

האחת מספרת על חלום בו הצליחה לראות את בנה בפיג'מה מסתכל עליה ומחייך, בעיניה הוא היה יפהפה, האחר מדבר על יופיו האינסופי של הים, מישהו מספר שצבע ירוק הוא יפה כי בכל פעם שהוא אוהב דבר מה, אומרים לו שזה בצבע ירוק, והיה גם אדם עיוור שפסל את השאלה ותשובתו הייתה – אינני צריך יופי, אינני צריך תמונות בראשי, היות ואינני יכול להעריך יופי, אני תמיד בורח מזה.

אפרת שקד, נשים מצלמות, אפרת פוג'ה, סופי קאל, צילום עיוורים
מתוך תערוכתה של סופי קאל


אפרת שקד, נשים מצלמות, אפרת פוג'ה, סופי קאל, צילום עיוורים


* תרגום הטקסט מצרפתית: 
My place is beautiful. I did everything by myself. I chose the lamps, the carpets, the paintings, the objects, the mirrors, the plants. I thought out the arrangement of the furniture. I wanted a blue ceiling in my room: it's more intimate, warmer. I matched it with the carpet. The colors were the only thing I asked advice about. I didn't want it to be in bad taste.

התשובות פורטות על מיתרי ליבי ומביאות אור חדש לעיניי, מעולם לא באמת נכנסתי לתוך דמות שמעולם לא ראתה – צבעים, שקיעה, קרובים אהובים ואפילו לא את עצמה. לאור עיסוקי בצילום הנושא גורם לי להבין מחדש כמה חוש הראיה ובתוכם אינסוף רגעים של אסתטיקה ויופי הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מחיי.
בחלל אחר, מתארת קאל כי נסעה לאיסטנבול ופגשה שם עיוורים. רובם איבדו את ראייתם בין רגע במהלך חייהם. קאל שאלה אותם מה היה הדבר האחרון שראו. היא צילמה דיוקנאות של המרואיינים שלה ושילבה ליד כל אחד את סיפורו וצילום מבויים של אותה סצנה עליה הם סיפרו.
סיפור אחד, קשה ואלים במיוחד, מלווה אותי עד היום.

אני עוברת באיטיות, קוראת ומתבוננת על עיניהם שמסתכלות על המצלמה של קאל ודרכה על הצופים ועליי, אך למעשה אינן רואות דבר. חשה את האתגר והמציצנות שבלהתבונן לאורך זמן ממושך בעיניו של מצולם אשר עיניו אינן רואות. בהמשך התערוכה ישנם מסכי וידיאו ענקיים בהם רואים ושומעים את הים עליו משתלבות מספר דמויות שמצולמות ברקע הים, גודל המסך הוא רב עוצמה, לרגע כמעט ואפשר להאמין שאנו בחוף. קאל תיעדה עיוורים שחיים לצד הים ומעולם לא זכו לראותו. שקט מלווה בכאב מציפים אותי – רגש חזק של הזדהות עולה.

אפרת שקד, נשים מצלמות, אפרת פוג'ה, סופי קאל, צילום עיוורים
צילום: אפרת פוג'ה שקד

אפרת שקד, נשים מצלמות, אפרת פוג'ה, סופי קאל, צילום עיוורים
צילום: אפרת פוג'ה שקד


חלל מוביל לחלל ובכל חדר המפגש על העיוורון מביא זווית ראייה נוספת.
בחדר אחד מוצגים דיוקנאות של פסלי אבן אייקונים אשר הושחתו במהלך מלחמת האזרחים באירופה ונראים כעיוורים.
משם אני מגיעה לחדר בו יש פורטרטים מכוסי עיניים של עבריינים צעירים אשר שימשו כמטרות חיות במהלך האימונים של שוטרים בארה"ב...
מנסה לנשום ולהכיל את כל מה שנחשף לעיניי, אין ספק שסופי קאל יודעת בהחלט להזיז אדם ממקום הנוחות שלו וליצור בערה בליבו.

אפרת שקד, נשים מצלמות, אפרת פוג'ה, סופי קאל, צילום עיוורים
צילום: אפרת פוג'ה שקד


אפרת שקד, נשים מצלמות, אפרת פוג'ה, סופי קאל, צילום עיוורים
צילום: אפרת פוג'ה שקד

התערוכה לא מסתיימת, משם ישנם חלקים נוספים ומלאי פרטים – תמונות חושפניות של עצמה משולבות סיפורים מחייה האישיים, סרטי וידיאו מבצבצים מתוך חדרונים ותערוכת קונספט ענקית על פרידה שנכפתה עליה מבן זוגה ששלח לה מכתב פרידה דרך המייל.

סופי קאל מחיה את צילומיה דרך סיפורים ממוסגרים וחפצים. היא חושפת בפתיחות חלקים מתוך חייה האישיים ביותר בצורה ישירה, אמיתית ובלתי מתיפייפת. בצילומים גדולי מימדים היא חושפת את פרופיל פניה, שדיה ועוד חלקים מגופה ומחייה האינטימיים. בטקסט שמעל אפה היא מספרת שכילדה בגיל העשרה הוריה החליטו שעליה לעשות ניתוח פלסטי באף. היא, שהתנגדה לכך וחששה מאד נדהמה לגמרי כשיומיים לפני תאריך הניתוח הרופא המנתח נפטר וכך נחסך ממנה הניתוח.

יש המספרים שבכל תערוכה היא משלבת סיפורים אמיתיים יחד עם לפחות סיפור אחד שהוא יציר דמיונה. היא משאירה אותי סקרנית מה מהסיפורים שקראתי אכן קרו בחייה ומאמינה שרבים סיפוריה, אמת או בדייה, עד אין סוף.
ניכר שכדמות בחייה ובאמנותה (אשר בעיניה אין כלל הפרדה בין השניים) היא טוטאלית, נועזת והולכת עד הסוף. למעשה, חייה האישיים הם בעיקר נושאי עבודתה, אפילו את אימה כשגססה היא תיעדה באובססיביות ובפחד שלא יהיה סרט במצלמה דווקא בנשימתה האחרונה...
היא הצליחה לתעד את מותה ואף הציגה את הסרט בביאנלה שזכה למבקרים רבים.

באמנותה, העבירה אותי קאל מסע מאד עמוק ונוגע ללב, השאירה אותי עם תובנות חדשות וללא ספק פתחה את עיניי לרווחה.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות