צילום אקולוגי

באחד מספרי האמנות האקולוגית בספרייתי, כבר לא זוכרת איזה, העתקתי משפט לפיסת נייר שנמצאת מאז על שולחני, ומזכירה לי מידי פעם, לא להתאכזב משהגיע הטרנד הירוק. והמשפט הזה אומר: "...הנטייה שלנו היא לומר שמה שאנו מכירים, היה מאז ומתמיד..."

בתחילת שנות התשעים (1994), הצגתי צילומי תקריב של ידיים ותצלום עיניים של אמי. למעשה הדפסתי צילום רנטגן מיקרוסקופי של עיניה שנראו לי בצילום, עקב מחלת עיניים שתקפה אותה, כמו שני ירחים מלאים, מלאי מסתורין ואדמה. אחר כך בניתי ארגזי חול קטנים, והקרנתי את השקופיות עם קלוז אפס של אברים נשיים על החול. הייתה שם צמה (גולגול)  וידיים מרשימות של אשה בת תשעים, עיני אמי בתצלום מיקרוסקופי, ועוד. הקהל שנכנס לגלריה, יכול היה לשחק בחול ולשנות את הדימויים כרצונו.

אף לא אחד מהמבקרים ייחס את הדימויים לגוף האשה. אלה היו דימויים שנראו כאילו נלקחו מהטבע, בטבע, אולי מהמאדים... הקהל נכנס לחדר צבוע ממסד עד טפחות בשחור, רעש מקרנים מונוטוני, וקופסאות חול מוארות נקודתית, והליטוף, הקלות שבה ניתן היה לשנות את הדימוי המוקרן, והחיבור בין הנשי והטבעי, היה אימננטי ובלתי נפרד.

שי זכאי, צילום אקולוגי, אמנות אקולוגית
שי זכאי, יחידות נוף, מיצב מבוסס צילום, ארט פוקוס, 1996.

דיברתי שם דרך שפה ויזואלית על הקשר בין זהות נשית וטבע, על אקופמיניזם, ועל הצורך שלנו לשנות את הטבע, אם רק ניתן לנו.

כמה שנים מאוחר יותר, (1999) הפקתי את "הכנס הבינלאומי הראשון בישראל לאמנות ואקולוגיה", ובעיקבות הצלחתו, הקמתי את עמותת "פורום ישראלי לאמנות אקולוגית", ובו זמנית התחלתי לחקור אפשרויות חדשניות לשיקום נחל מזוהם לא רחוק מהסטודיו שלי. שלושת הטרקים הללו; פעילות אקטיביסטית ציבורית, פרויקט בשטח לשיקום סביבה פגועה כאמנית, והטמעת הרעיונות באקדמיה, הפכו למסע של למעלה מעשרים שנים בו זמנית, ויצרו לבסוף דיציפלינה חדשה בישראל - אמנות אקולוגית.

צילום, הייתה שפתי מילדות. הייתי הולכת עם אחי ואבי בשבתות לחוות גורדון (היום יש שם ביניינים רבי קומות, מאחורי סמינר הקיבוצים בת"א), הייתי רוכבת בהתחלה על סוסי פוני וכשגדלתי - על סוסים, ואיתי תמיד אינסטמטיק, חברתי הטובה. אני שומרת מאז על כמה צילומים מהתקופה ההיא...

רק טבעי היה, שכשחקרתי סוגיות סביבתיות בבגרותי, נתתי להן ביטוי דרך השפה שמוכרת לי, צילום. אבל משהו קרה בדרך, והצילום הפך לאסתטי מידי בשביל הזיהום, ל"יפה מידי" בשביל המפגעים שראיתי, לעדין מידי בשביל לייצג את עוגמת הנפש שחוויתי... לעומתי, הסתכלתי על מוקדי העניין של צלמי הטבע, שלא פוחדים להראות את הנשגב, שמחפשים את הזוית המושלמת, שמוכנים לשכב במחסה בשביל הציפור הנדירה האחת. אלה וגם אלה, הטרידו את מנוחתי. הנשגב, לא עניין אותי, וייצוג המציאות של הזיהום לא "עשה" לי את זה.

ואז קרה משהו שונה, שמצאתי בו עניין וסיפוק רב. מאחר שאני חוקרת, (הייתי שנים גם תחקירנית בטלויזיה), התחלתי להכנס לעומק הסוגיות הסביבתיות שעניינו אותי.  המחקר הוביל אותי למבטים חדשים על המציאות המוכרת, לשיתופי פעולה עם אנשי מקצוע חוץ אמנותיים, למתיחת גבולות האמנות. 

בפרויקט - "נחל בטון 1999-2002, שיקום נחל כיצירת אמנות", התייחסתי לכל הליכה בנחל, לעצם ההליכה, ולכל היבטי התחקיר בנחל, למשל המפגשים עם הידרולוג אקולוג ומקבלי ההחלטות לגבי נחלים, כחלק מיצירת האמנות שלי. הצילומים שלי השתנו לפי המידע שקיבלתי בנחל מאורחי שהלכו לצידי בערוץ. אני הבנתי שהצילומים השתנו, רק בשולחן העריכה, כשהתבוננתי בדפי הקונטקטים. 

אחרי ארבע עונות שבהן צילמתי את הנחל הפגוע והדפסתי כמאה תצלומים, הזמנתי את בעל המחצבה לסטודיו שלי, ושם קרה משהו שבמהלכו הבנתי באופן ברור מה כוחו של הצילום מבוסס התחקיר; בעל המחצבה ומפעל הבטון, שהשפיעו על מצבו של הנחל והפכו אותו לנחל מבטון, אמר לי ש: "ידעתי שאני מתערב בנחל, אבל הצילומים שלך מראים לי כמה זה חמור...".

אז מה אני רוצה לומר בתקציר האירועים המאוד חלקי הזה על צילום אקולוגי בפרט ועל אמנות אקולוגית בכל מדיה?
שצריכים כמה תנאים לקרות על מנת שאפשר יהיה לקרוא לזה בשמות הללו.  צריך כוונה, ותחקיר מעמיק, ודיאלוגים ברמות שונות, והתמדה, ועיקשות. צריך לשאול שאלות, ולחזור לתחקיר, ולהעז, ולעשות, ולראות בפרטים הקטנים, ושוב להגדיל ולשאול שאלות, ואחרי כל זה, ליצור, לצלם, להתנועע, לדמיין, ושוב לצלם. ורק אז, אולי, אפשר לקרוא לזה אמנות אקולוגית.

אני אומרת את זה לא בגלל שזה חשוב איך קוראים למשהו בכלל. אלא בשביל שתקדשו את התהליך. שלא תלכו שבי אחר הגילוי הראשון. כי כשעוסקים באקולוגיה, עוסקים בלית ברירה בכל המערכות - האנושיות והלא אנושיות, הפיסיות והרוחניות, החברתיות והפוליטיות. ומי שחושב שיוכל לצלם רק דרך אחת מהן, לא מצלם צילום אקולוגי ולא יחולל שינוי עם מצלמתו.

עברו כחמישים שנים מאז הצילומים שלי בטבע בתל אביב, מתוכם כבר עשרים שנים של חיים ביער שליד הסטודיו,  ואני הולכת באותו השביל כבר עשרים שנים, ומצלמת. ומצלמת. וכל פעם רואה מראות חדשים. עברו גם עשרים שנות התנדבות למען הסביבה, ולפיתוח העלאת מודעות סביבתית דרך אמנות, עשרים שנים של יזמויות, והפקת מרתוני אמנות, כנסים, השתתפות בישיבות ממשלה וארגונים ובכנסת, הקמת קבוצות מחאה וקבוצות אקולוגיות מקומיות ובינלאומיות, הזזת כוחות מפה לשם, ו- חזרתי לעבודה אינטימית עם המצלמה, קצת כמו בילדות. המצלמה לא משוכללת במיוחד, בעיקר קלה, כי נמאסו לי הסחיבות, אבל ביחד עם הידע שצברתי ושיטת ה- "נוכנות" (נוכחות התבוננות) Presencehood, שפיתחתי, אני עוסקת בשמירת טבע, דרך הצילום, ומצלמת את הנוף הפנימי של הדברים, מבלי להזדקק לטקסט החיצוני שלהם. מבחינתי הן אינם נחל, הר ועץ, אלו הן ישויות טבע, חיות ונושמות כמונו, והם השפה שגאיה בחרה על מנת שנראה אותם.

אוהבות הצילום, מוזמנות בשמחה לקורס נוכנות הקרוב, לפרטים והרשמה - 0542511127, http://www.shaizakai.com/Heb/text.php?NID=357

שי זכאי היא  צלמת, אמנית רב תחומית ומטפלת, מייסדת תחום האמנות האקולוגית בישראל ומפתחת חשיבה יצירתית למען הסביבה, חוקרת, סופרת, אוצרת ומרצה. יצרה את 'סולם זכאי למודעות סביבתית ושיטת "נוכנות"', מעבירה קורסים המחברים בין אקולוגיה, רוחניות ואמנות. נבחרה ע"י דה מרקר, כאחת מארבעים הנשים המובילות שינוי חברתי בישראל. בעלת המרכז לצילום ואמנות אקולוגית משנת 1985. הציגה בעשרות תערוכות בארץ ובעולם.

 

© כל הזכויות לטקסט ולצילומים שייכות לשי זכאי ואין להשתמש בהם ללא אישור בכתב מהיוצרת.