מה שסמוי מן העין

הדברים הם לא תמיד כמו שהם נראים, לפעמים הם מצביעים על משהו גדול יותר שקורה וסמוי מן העין. תסמינים, דגלים אדומים, אותות אזהרה הם דברים שאנחנו צריכים לשים לב אליהם. לעולם אסור לנו להתעלם מהם. דברים קשים, דברים שיכולים ממש לפגוע בנו. דברים שאולי מאוחר מדי לתקן אותם. הסימן הראשון היה מזמן. אז כבר הייתי צריכה לבחור בי. להיזכר שגדלתי ואין לי מקום בחיים לקבל האשמות בשום צורה, בחרתי לצמוח מהכאב ואני לא חוזרת לשם יותר. אני לא יכולה לחזור אחורה למקומות של מושפלות והקטנה ואשמה. אני לא קורבן של החיים, אני אדונית לחיים שלי. יש לי כבוד לחיים. אני בוחרת את הבחירות שלי בכדי שיעצימו אותי, ירחיבו אותי, יעלו אותי. ההכרה בערך העצמי שלי ובעצמאותי הפכה להיות הפקטור המרכזי בחיי. במידה וישנה צמיחה והכרה בערך של כל אחד מאנשים שאני מחוברת אליהם החיבור יחזיק מעמד, אם תהיה הפריה הדדית, כבוד אנושי והכרה בין עיקר וטפל, אז הקשר יתפתח משמעותית. במידה והיחסים יתבססו רק על רגשות, דרמות, ייצר ומיניות, היא תתמוסס וניפרד. אם עד לפני שנים לא רבות אפשרתי לרגשות להיות במקום הראשון ונתתי להבלי החיים לספק לי את המראות והצלילים, הרי שהיום אני דורשת מעצמי קצת יותר, אני כמהה לדרך שיש בה עובדות ואינטליגנציה שיצדיקו את העתיד שאני רוצה לחיות ולסמוך עליו. ביצות של רגש טובעניות ותובעניות אינן רלוונטיות יותר בחיי. אינני ערוכה לפחד, סבל, התכווצות ואחיזות עיניים, אני הרבה יותר חכמה מפעם. התפכחתי והתרחקתי ממצבים תובעניים, או סמיכים מדיי, ממרות ורודנות, צעקות ואלימות. הדרך הזו מובילה אותי גם בלי שארצה לזעזועים, ניתוקים ופרידות. אני בוחרת בחיי את האמת על כל גווניה בכל רגע נתון, ללא יראה. לא אתפתל או אשקר או אחשוש להתעמת עם האמת, שהרי אז זה מרגיש זיוף מוחלט בתוכי כך שמראש בוחרת לוותר על הייסורים. חוויתי את מכסת הכאב שלי בחיים הללו ואני בוחרת כל יום מחדש להיות נאמנה קודם כל לעצמי, לדרך שלי, כשנקודת המוצא היא טובתי האישית העליונה. ככל שמרפה מן האחיזה יש בי שחרור פנימי, רגעי חסד של מחוות וקשרים חדשים רחבים ופתוחים.
המפגש היה עבורי כנראה הזדמנות לבחון החלטות ובחירות מן העבר באמצעות חזרה על החוויה, כדי שאוכל לבחור בין העבר לבין ההווה, בין תבניות מחשבה ישנות לבין תבניות מחשבה חדשות התואמת אותי כפי שאני היום. בשבילי זה איננו תהליך של נסיגה לאחור, אלא התבוננות עמוקה על עצמי עכשיו. התבוננות ממבט על ובחירה עכשווית מתוך הערכים שלי והיכולת לשנות דפוסים שאינם משרתים אותי כבר. אני נושאת בתוכי אמונה שהבלתי ידוע הנו צעד קדימה שמתחיל בצעד אחורה.
בעבר בחרתי בפחד, עכשיו יש לי הזדמנות לבחור באהבה ובאומץ. בעבר בחרתי בכעס, דרמה וכאוס, כעת בוחרת בשלווה ושמחה.
וויתרתי בחיי על קורבנות, הצטדקות, פחד ורגשות אשם. וויתרתי על תבניות של “אף אחד לא מבין אותי” ותחושת חוסר הערך. לא עוד. אינני קורבן של הנסיבות. לפני מספר שנים עשיתי בחירה ששינתה את מסלול חיי, בחרתי לקחת אחריות מלאה על כל מה שמתרחש בחיי. אין אשמים. אני יוצרת את החוויות שלי את הברכות שלי ואת הקללות שלי. אני אחראית על האושר שלי ועל הצער שלי ועל הגורל שלי.
גם אני באתי מהשאול. גם אני חוויתי ילדות מפרקת, הרסנית ועצובה. גם אני פשעתי וחטאתי וצברתי כתמים שחורים שיישארו לנצח כצלקות על ערלת ליבי. גם אני נלחמתי מלחמת חורמה בכדי לפרנס את ביתי. נלחמתי בעצמי וברצון להיות חסרת מחויבות ולהישאר חופשיה. נלחמתי כדי לשרוד בין אנשי כוכב ארץ שמעולם לא הרגשתי שייכת אליהם. לא הבנתי איך נולדתי למקום שכל כך קשה לי לחיות בו. היה רגע אחד בדרך לפני כמה שנים שנשבר לי הלב לרסיסים ואז הבנתי שהבחירה לחיות או למות היא בידיים שלי, לבחור בחיים או במוות – בעודי בחיים, זו בחירה שלי ורק שלי. באותו רגע נגמרו התירוצים נגמרו הסיבות החיצוניות לסבל שלי. אספתי פנימה את כל חלקי חיי והפכתי בהם, לא אהבתי את מה שראיתי בי ובכל זאת העמקתי להתבונן. הבנתי שכל תוצאה שמתגלמת במציאות שלי – תחילתה במחשבות שלי. שם החל התיקון. הפסקתי באופן מודע ומוחלט להאשים את העולם שמחוץ לעצמי. לא הפסקתי להרגיש את הפגיעות ואת הצורך להצטדק או להאשים…אבל לא נתתי לחלקים הללו לנווט אותי. הרגשות והדרמה שלהם לא הפסיקו להתקיים בתוכי אלא פחתו עם הזמן והפכו למינוריים לעומת הבחירה להבין איפה אני טועה כל פעם שאני נופלת. הפסקתי להאשים אחרים ובעיקר את עצמי ולחרוץ דין לזכות או לחובה. אינני שופטת בשום בית דין בעולם הזה. ההבנה הכי גדולה והיישום שלה – שאנוכי אחראית על הפעולות שאני עושה בתוך עצמי ובחיי כמו לדוגמה, להתעורר בבוקר ולהגיד תודה על מה שיש כדי להתחיל את היום בחלק המלא שלו ולא במה חסר לי. לא, אינני מלאך, לא תמיד זה מצליח לי אבל זו הדרך שלי. גם כשמזייפת לא נסוגה ממנה, מתחילה מחדש כי כל רגע ניתן לשנות וישועת אלוהים כהרף עין.
הפסקתי להזין את החלק הקורבני שבי. הוא לא מת. הוא הפך לחסר כח ותנועה.
ההחלטה שלקחתי לחזור לעבוד אתכם הפגישה אותי בעוצמה עם הקורבן שבי, שם חזרתי להיות שוב הילדה המואשמת שמסכימה לקחת עליה את האשמה רק כדי להרגיש קיימת, לקבל פירורים של הערכה. הדרך בה בחרת לתקשר איתי השאירה אותי מושפלת, עלובה, בודדה וחסרת אונים. זה הלך ונהייה קשה יותר, זה הפך לסרט רע. התקשורת הפכה למייסרת. כל אינטרקציה איתך מצאתי את עצמי מתגוננת ונאבקת בחלק הקורבני שבתוכי שמתגעגע לקיום שלו. והיום אני לא מוכנה לתת לו להיוולד מחדש.
תודה שאפשרת לי לעמוד איתנה מול החלקים הישנים שבי שרוצים להתעורר ולהחזיר לאגו הקורבני שלי את הכוח. אני עומדת איתנה לצד הבחירה שלי לדבוק בערכים שלי. להכיר בערך שלי, לזכור שאני האחראית היחידה למציאות חיי ועל ידי המחשבות והפעולות שאני בוחרת היום, אני יוצרת את התנועה של המחר שלי. החיבור אליכם החזיר אותי לדפוסים של מקרבן וקורבן, מואשם ומאשים, חלש וחזק, צודק וטועה, מצטדק ודורס, מסרס ומסורס. לי אין יכולת לחזור אחורה. הנני דבקה בלבדוק את עצמי כל פעם שמשהו מכווץ אותי ומעורר את הרצון להסתגר וללכת. לקח לי זמן לראות את התמונה. אני מודה על ההתנסות ובוחרת להתקדם.
אהבה רבה
נויה

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות