רגעים של אושר

   

שבת, אני יושבת כשדלת המרפסת פתוחה, אתמול עוד ירד גשם והיום השמש מלטפת את האדנית שבצד שדה הראייה שלי, הטלוויזיה על מסך גדול פתוחה מולי, ויש סרט רומנטי ברקע. אני לא רואה את הסרט, אבל שומעת את הכינורות, ויודעת, זה רגע של חסד, רגע של אושר בחיי.

היום נדבר על רגעים קטנים של אושר.

ראיתי אתמול סרט בשם "המעניק"- לא ראיתי את ההתחלה, אבל הבנתי כי קבוצת בכירים בעולם דמיוני החליטו ליצור עולם סטרילי שאין בו רגש קיצוני, אין מלחמות, לכאורה עולם אידיאלי, מבוקר לחלוטין שמבטל את כל הזיכרונות האנושיים הקודמים. את כל הזיכרונות הם אצרו בבית מבודד שבתוכו גר נושא הזיכרונות, "המעניק".

המעניק מעביר את הזיכרונות האנושיים ליחידי סגולה הנולדים עם סימן מיוחד בפרק כף היד. וכך הזיכרונות נשמרים.

בכל פעם שיש התרחשות בעולם המבוקר, הסרט מופיע בשחור לבן, ובכל פעם ש"המעניק" מעביר לנער הנבחר זיכרון מן העבר האנושי של פעם, המציאות הופכת לצבעונית. הנער נדהם לגלות שפעם היה "בית" ולא רק מקום מגורים, שהייתה "משפחה" ולא רק מגורים משותפים. הוא בעיקר נדהם מעצמת הרגש, מהחיות, מהעזות של חווית החיים. 
המעניין הוא כי הבכירים יצרו את העולם האידיאלי לכאורה הזה על מנת להימנע מכאב ומאכזריות שיש בעולמנו, מהמלחמות, תחושת האבדן, והפחד. ובמקום זה יצרו את אותם המעשים האכזריים בהבדל אחד, ללא הרגש הנלווה. במקום להרוג הם אומרים ל"שחרר", ועושים זאת בזריקה וללא כאב.
אני לא אגלה לכם את המשך הסרט, אבל אוכל לחלוק אתכם את הידיעה העמוקה שהוא מעביר באשר לחסדי החיים באשר הם. הזכות לחוות בעצמה, בעזות ובעמקות רגש. רגש חזק באשר הוא.
 כשהתחלתי לכתוב, חשבתי כי אכתוב על צרור רגעי החסד המאושרים של חיי ואהדהד אותם עם רגעי החסד שלכם, והנה תוך כדי הכתיבה אני מבינה כי מכלול חיי הם הם רגעי החסד שלי.

ידוע כי הנפש מבקשת את הרווחה, את השמחה, את תחושת האושר, וכי בשבילנו חסד בעיקרו הוא אותה תחושה של נעימות וטוב. והנה עכשיו, ואולי בעקבות הסרט אני מרגישה כי גם הרגעים הקשים שחוויתי נוצרים בתוכם חסדים. לא אוכל להסביר בדיוק איך אני תופסת זאת, ולמה זה נכון עבורי, אבל אני חייבת להודות, זה נכון עבורי.
אני חוזרת להנחה כי כל הרגעים כולם הם רגעי חסד, באשר הם.  ואני כמובן צריכה לשכנע את עצמי. וזה פשוט ולא פשוט כאחד, אני חושבת, אם אסלק לרגע באופן היפוטטי את כל הרגשות הכואבים שעברתי בחיי, מה יקרה? 
 מה יקרה אם כל היום ארגיש מאושרת, שמחה, רגועה ושלווה? אלוהים עדי כי אני מייחלת לזה. אני מבקשת את זאת לעצמי ולאהובי כמעט כל יום. ובכל זאת... חלק גדול מהמנעד הרגשי שלי יעלם. לא אכיר את צבע העצב שלי, ולא את האופן שבו אני פוחדת, ולא אדע את עומק הגעגועים שלי לאהבה, את תחושת הריק האינסופית בצמתים בהם נפגשתי בה.

אהיה משולה לקו אחיד של צבע שחוזר על עצמו בעצם יוצר סוג של פלקט- ואני חפצתי להיות ציור רב שכבתי, מסתורי לעצמו, מלא בפרקים אינסופיים של סיפורים ועומקים, רוקם את עצמו עד לאינסוף.
ובכל זאת, ממרום שנותי  ותנועת חיי נעשתי מאוד עירנית למשך הרגעים האלה, בהם אני מרגישה את אושר חיי. ודווקא לנעימים שבהם, למרות מה שאמרתי קודם. אז הנה, השבוע היה לי רגע של הגשם הראשון. הייתי בבית, פתחתי את דלת המרפסת, הבית היה חמים בחומו של הקיץ והגשם טפף בעוז על הרצפה. מולי נפתח הנוף מאופק עד אופק, ואני עמדתי שם מבלי נוע נותנת לגשם לנגן על ליבי והתפעמות שקטה פשטה בי. 

והיה לי עוד רגע כזה באותו היום, בשעת בין הערביים, כשהיום נטה אל הלילה אבל השמיים היו עדיין צבעוניים, והאורות בנוף מולי נדלקו, ושוב ירד גשם ראשון. והרעש של הטיפות היה בשבילי מוכר וחדש כאחד, ויצאתי מהדלת וסגרתי אותה אחרי כדי שהיתושים של הקיץ לא יכנסו, והייתי בפינת המשקוף כדי לא להירטב עומדת בשקט לנשום את הטיפות היפות האלה שירדו בחופשיות גמורה על כל העולם. והערבוב של היום והערב, והאורות שדלקו מולי הכניסו אותי לקסם שקט ורוחש, מסתורי ועמוק.

אז מה אתכם? איפה רגעי החסד שלכם? לפעמים יש לי סקרנות עצומה לדעת איך זה מרגיש אצל מישהו אחר בלב, בנפש. האם זה דומה? הרי אנחנו מספרים האחד לשני את כל הניואנסים של הרגשות שלנו, ומהנהנים חזק שאנחנו מבינים. איך אנחנו מבינים, האם יש לזה אותו הטעם? 

מיה הנכדה שלי נחשפה לשאלה הזו בכיתה א, המורה הסבירה לה כי הירוק שהיא רואה, הוא לא בדיוק הירוק שאחרים רואים. זה ממש הטריד אותה והיא רצתה לבדוק איתי אם שתינו רואות את אותו הירוק- כמה רחוק יכולים להיות הירוקים זה מזה?

הייתי שמחה לשמוע את הרגעים שלכם, אבל כרגע אני זו המספרת, וחשבתי אספר לכם על כמה רגעים, ואולי הם יעירו את אלו שלכם, ותוכלו לספר לעצמכם או למי שאתם אוהבים, וכך הרגעים שלכם יחיו בעולם שוב, ויהדהדו בינכם לאלו הקרובים לכם. 

כשרק התחילה הטלוויזיה אולי לחלק מכם זה יראה מוזר, אבל הכל היה בשחור לבן. ובטח ובטח שלא היו כבלים. ערוץ אחד שהיינו עוקבים אחריו כולנו באותו הזמן. עם שלם שעוקב בתודעה שלו על אותו הרגע. מדהים לא? ואני זוכרת רגע כזה, בזמן החדשות בעיקר, כשכולם אבל כולם פתחו את הטלויזיה על אותו הערוץ ויכולנו לשמוע מכל הבתים את אותו קריין. אז, באותם הימים היו להרבה אנשים מרפסות, ומזגנים עוד לא כל כך, אז הדלתות והחלונות היו פתוחים ומכל החלונות והמרפסות שרה הטלוויזיה את שיר האחדות. זה כל כך ראשוני ואולי לא מפותח, אבל בשבילי, זה היה אחד מרגעי החסד של חיי, הסינכרון הזה. 

מסתבר שהטלוויזיה מביאה לי הרבה נחת. הנה עוד סיפור קטן על כך.

אני ידועה כאוהבת סיפורים וסרטים, בטח לא קשה לנחש, נכון, ובכן, אז בראשית ימי הסרטים היה רק סרט אחד, ביום רביעי בתשע בערב. אתם לא יודעים מה זה היה אז בשבילי- שככה סרט יביא את עצמו עד אלי הביתה, חינם, אין כסף, ובספה שלי? הייתי נמנעת אז מלעבוד ערב,  אז בימי העבודות המזדמנות, מכינה את עצמי אל מול המסך, מחשיכה מעט מסביב לדמות אולם קולנוע, מכינה לעצמי קפה ויושבת פשוט מאושרת ומחכה. כמה תמים וקסום זה נראה ממרחק הימים.

והנה רגע שמתרחש ממש עכשיו, פתאום מופיעה להקת עגורים ממרחק בשמים, אני לא רואה אותה כי אני כותבת, אבל שומעת אותה היטב, קולות קרקור חזקים ורמים נוסעים במרחב השמיים, ונעלמים.
חברתי הטובה אומרת לי לעיתים שאני אדם פיוטי. אני מודה, כשאני מחוברת לפיוט חיי, טוב לי. 


עוד רגעים של חסד, קצת אחרים.
•    החסד הנוצר כשבמרכז חוויה של כאב גדול מופיעה פתאום המשמעות, התחושה של יוקר הרגע, של חשיבותו, הכרח היותו.
•    כשאני מספרת סיפור לנכדות שלי לפני השינה, על איך עשינו יומהולדת הפתעה לדוד שלהן, ומיה פתאום מזדקפת מהמיטה ועם עיניים בורקות אומרת לי – "סבתה, את יודעת, אני חושבת שאת אמא מאוד מאוד טובה"... ופורצת בצחוק של מבוכה.
•    כשאני שולחת מרק לאחי, ואחרי יום הוא שולח חזרה ס.מ.ס "נהדר המרק" וסמיילי צוחק בצד.
•    כשהבת שלי מחזיקה לי את היד חזק חזק, ושתינו מהודקות מאוד בזמן שהיא עוברת ניתוח קיסרי, ובחוץ יושבת המשפחה שלנו, ובעלה שמנוע מלהכנס כי הוא חולה, ובזכות זה אני איתה למרות שהייתי מעדיפה ההפך, וזה נותן לי לברך את נכדתי החדשה בכניסתה לחיים ולהגיד לה תוך כדי שהיא בוכה בעוז- ברוכה הבאה, ברוכה הבאה. 


קצת לא נעים לי הפעם לשפוך עוד ועוד רגעים. ואני רואה, כי בעצם הייתי יכולה גם רגעים קשים, להפוך לרגעים של חסד. וכי החסד אינו בעלילה או בסיפור, בהצלחה או באובדנה. החסד נמצא בידיעה של חסד התחוללות החיים, החיבור החזק הזה להרגיש כי אלו חיי, כשאני דורכת על הדשא רגע לפני שאני פותחת את הדלת בכניסה להקליט באולפן הרדיו, כשאני מניעה את האוטו, כשעיני פוגשות את עיני בני, בנותי, כשאדם שבא לבקש ממני יעוץ מושך את הכסא מתיישב, ופותח את הלב וכשאיימי ווינהאוס שרה. 

 

יקרות, בזכותכן, בזכות שבכל פעם אני מתיישבת לכתוב על נושא אחר, הצלחתי להגיע לכאן באמת. לכוון מחדש את הלב שלי לקבל את חיי במלואם, כרגש טהור של שיוויון נפש באשר לעלילה, והתפעלות מלאה מצבעוניות הפלטה הרגשית שלי.

איני משלה את עצמי כי אוכל להחזיק את ההרגשה הזו לאורך זמן, הנה עוד רגע אקום מעל המקלדת, ודמות מוכרת נושנה תתפוס מקומה. ובכל זאת, את הרגע הזה, דרכו ראיתי בבהירות את כל החסדים כולם, אני זוכרת, ואני מודה לכם, על כי אפשרתם זאת. 

אני מקווה כי השיחה הזו פותחת את צוהר חסדי חייכן, וכי אתם ממש כמוני יכולים להרף עין לדפדף בם כולם.
השרתם עלי היום מפגש של חסד. תודה שהייתם כאן איתי.