בשלות

 

חדוה שפרעם, נשים מצלמות
צילום: אפרת ארנון ברזילי

זוכרת את עצמי קלילה, רזה, מדלגת על הסלעים במורד הוואדי. צוחקת או בוכה, זה לא ממש משנה, מה שבטוח זה העזות הזו של רגש בתוכי, הטלטלה של רכבת ההרים למעלה ולמטה הגוררת אותי אחריה,העסיס החריף הצורב של תחושה, תקווה, תשוקה.

מה השתנה, מה לימדו אותי השנים הללו שחלפו מאז,האם לימדו?

רק דבר אחד. אני אומרת לעצמי, רק דבר אחד.

ואת הדבר הזה, אני חושבת, אצטרך יום אחד או ממש עכשיו, לנסות לנסח עבורי ועבור אותם שירצו לחלוק אתי את האינטימיות הזו.

מעבר לכל הקולות החיצוניים שרוצים ממך דבר זה או אחר, שמספרים לך מה עליך להיות, מה היית אמורה להשיג, מה קו המטרה שפיספסת, מה המראה שאמור להיות לך,מה הבגדים, צבע השיער הקמטים, הקילוגרמים, מעבר להם, נמצאת תרבות שלמה, כמו מראה ענקית נטולת גבולות, שואגת את עצמה באזניך.

מגיל צעיר, מהגן, ובית הספר, ההורים, המורים, החברים לעבודה, בעלך, ילדיך, כולם נעים כבחלום בלהות, כולם מונעים מאותו כוח מרסק של רדיפה, של זמן הרתום כולו להשגיות. זמן המספר לך, להם, על המטרה הסופית(כן יש גם את מטרות הביניים, כדאי לא לשכוח אותן; צבירת ידע וזיכרונות טובים וקופות גמל וביטוחי חיים וחברים טובים. יש).

אבל תמיד בכתפיים מכווצות נישאות קדימה, ללא נשימה, יש מטרות. ואז בנוסף יש את הקול הזה, הגנראל הבלתי נלאה, הנותן לך ציונים. ברובם נכשלת עוד לפני שהתחלת. גם אם הצלחת, עכשיו צריך להחזיק בכוח בכל הידיים, את כל הדברים שהשגת.

אבל בעיקר, בואי לא נדבר על המוות. בשביל מה? החיים כל כך יפים, בואי גם לא נדבר על הזדקנות. בשביל מה? הכל עדיין בשליטה. למה לדבר על דברים עצובים?

אז כל השנים הללו, כל הרגעים והדקות המתווספים לשעות וימים ושנים, כל הכאב והתקווה וההבנות והחיים והשמחה והניסיון. כן הניסיון. כל זה, מה? לאן זה לקח אותך?

יש רק דבר אחד, אומר הלב שלי ומתפקע,יש רק דבר אחד.

לא יכול להיות מכל העושר הזה רק דבר אחד? שואל הגנראל בקול הבאס הצורמני שלו.

כן, אני עונה, יש רק דבר אחד.

כל הקמטים על היד המקלידה נאספים במרירות. התכוונו ליותר, אומר הגנראל בשמם.

לא, אני אומרת, לא.

ביד של אשה בת חמישים וחמש, שצפורניה שבורות לאחרונה מעבודה בגינה, שבגדיה די קמוטים ומוכתמים מצבעי אקריליק ודיו שחורה, שהיתה צריכה ללכת למספרה כבר מזמן, אבל לא נדחפה באמת ובתמים לכך. ביד היבשה המחוספסת, אני מוחה את האד הרפה הנקרא החיים שם בחוץ וצוללת פנימה.

שם כל החושים נאספים להקשבה.

כל הקולות בחוץ שרעמו כל חיי, דוממים לבסוף. חשכה עמוקה משתררת לרגע ומוחקת את כל שידעתי עלי ועל החיים.

כל מה שיש זו ההקשבה הממוקדת בקול הפנימי, הנקי הטהור, שאינו מבקש דבר, אלא פשוט שיוקשב לו.

זה הכל.

זה מה שמסע שנותיי העתיר לימד אותי, אני אומרת לחיים ולזמן, זה הדבר היחיד.

קודם חייב לבוא המוות, שלילת כל מה שנתפס עד עכשיו. שלילה אכזרית חסרת פשרות המוחה את הנראטיבים כולם, הסיפורים, כל ההקשרים שהוטבעו בי, בך, ביד גסה.

עד שאת נשארת לבד.

כל כך לבד שאז, בהיותך צעירה, במורד הוואדי עם הקלילות ההיא, היית לבטח מתנפצת לרסיסים. אבל עכשיו כבר אפשר, לדעת ששום דבר אינו באמת מוצק ונצחי, ושמוטל עליך לשלול את כל הצורות והתבניות, ואז, רק לאחר השלילה הגורפת הזו, יכול להפציע הטוהר העירום והחשוף.

ואז להיות נאמנה. לא לכל מה שחרצו בך, הטיפו לך, אמרו לך, אלא רק לעצמך ולקול הדממה הדקה הזו המדברת ללא מילים את פנימיותך ומורדת בכל המוכתב החיצוני.

שם חבוייה הבאר, מעיין החוכמה ממנו שתית תמיד מבלי שידעת זאת, מעיין מפכה בשקיפות יפיפיה ורוטטת. ואת שותה את המים הטהורים ביותר של עצמיותך, מקשיבה כמו ילדה קטנה לקולות, ויודעת.

שום דבר המוכתב מבחוץ לא יכול להביא לנו אושר. שום השוואה בנינו לבין איש או אישה אחרים ולהשיגיהם, הנדמים לנו כראויים עברונו - לא יביא מנוחה לנפשינו. המסלול הוא אחד, הוא בודד ואמיץ וכולו אור.

חדוה בת 8

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות