מסע בין בלונד לשיבה

בגילי הנפלא הנני מלאה בהמון ניסיון וכמה קמטים שרואים והמון שלא רואים מתחת לבגדים ואהבות משומשות ואיזו נינוחות ומידה של משמעות ושמחה.

כן אני שמחה להיות בגילי.

פעם מזמן זה נראה לי סוף החיים.

בחסד האל אני כאן. היו לי אי אילו ויכוחים עם מלאך המוות בשלבים מסוימים של חיי אבל בכל זאת אני כאן וחיה חיים מלאים.

כל רגע שאני זוכרת להיות מי שאני, הרווחתי אותו.

חיה באמונה גדולה שהולכת ומתעצמת.

מאמינה בקיום של כוח גדול ממני. מבינה שאני לא כל יכולה.

מבינה שאני לא יכולה לחיות יותר מאשר את החיים שלי, את הבחירות שלי, את האמונות שלי. מבינה שאני יכולה לבד ומעדיפה ביחד.

מבינה שיכולה רק לאהוב את אלו שנמצאים לצידי, לא לחיות במקומם.

מבינה שאפשר לאהוב בלי לפחד מדחייה. אפשר לקבל אהבה בכל מיני צורות וצבעים.

לא תמיד העולם יתנהל על פי הרצונות שלי.

הזמן מעדן את הקצוות, עושה אותם עגולים יותר, רכים יותר.

התחושות אינן משתנות, אין להן גיל, הכאבים אותם כאבים. הרגש אינו מתכהה, אפילו מתחדד.

הראייה נשארת חדה ומופנית יותר לכיוון פנימה. ההקשבה היא בעיקר פנימה דרך הלב.

השקט הזה שחיפשתי כל כך באדיקות נמצא ולא נמצא הוא קיים בכל כרגע.

עכשיו במרומי גילי אני עוד לא אחרי כלום. אני עוד לפני המון דברים.

הרבה פחות דברים מעסיקים אותי מפעם, אבל מה שמעסיק אותי ממלא את רוחי.

אולי לומדים להוציא את העיקר מהכל.

אולי לומדים לסלוח יותר לעצמנו.

אולי לומדים לקבל את הקיום באהבה למרות הפער.

פער בין הגוף לנפש.

פער בין הזמן הביולוגי לרצון הילדי.

פער בין השער האפור ללב הוורוד.

פער בין האישה בת החמישים ושתים וחצי שאני לנשמה בתוכי שאין לה גיל.

פער בין התבוננות מבפנים החוצה להתבוננות הפוכה.

והגוף... הגוף הזה שכל כך הרבה שנים לא ראיתי. גוף נפלא שהתעללתי בו כל כך.

והקמטים, כל קמט מספר סיפור. בעיקר סיפורי אהבה לעצמי, הרי קל קמט הרווחתי ביושר.

מסתכלת על עצמי דרך התמונות ומגלה כל כך הרבה שלא ידעתי לראות עד היום.

חפשיה לאהוב את עצמי יותר ויותר מרגע לרגע.

עם הגוף הזה שמתבלה הנפש דווקא משתחררת. איזה אושר.

תודה על שנים. שנים של חושך, אינקובציה.

פתחתי צוהר.

אני רכה וסופגת, שקטה.

חולשותיי מחזקות בי את מהותי.

צילום: ליאור מן

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות