לבחור, להישאר באור

לבחור, להישאר באור

אני שקופה. בלתי אמצעית. חשופה.
נעה בין האינטימי העמוק המהדהד את קיומי, הכתוב והמצולם,
אל החישוף של הפנים שלי לחוץ העולם.

עם נשים החיבור מיידי,
נשמתי מגלה עצמה בפניהן בעיניי,
טרם נגעה בהן עוצמת מילותיי,
טרם התבוננו ביסודות קיומן דרך צילומיי.

את לא מכאן, הן אומרות, ובאומרן,
אור גדול. נהורה. נהרה. מציף את ביתי,
בבואן, בהיותן, ובלכתן
מאיתי
בסדנאותיי
והן, מהדהדות לתדריי,
מצלמות וכותבות עצמן בפניי.

צילום: שרית חביב

והחיבור, והחיבוק, והחיזוק בינן לבין עצמן,
הוא אינסופי, מעגלי, מהדהד,
מחדד מסען, אישיותן, הבעתן,
מדייק אותן.

ואני איתן.
נעה מפגישה לפגישה,
מרגישה,
גם עצמי,
דרכן.

מצלמות כותבות. תהודת זהות. צילום: שרית חביב

כאן, אני מוציאה לאור את התהליך אותו עברתי,
בסדנת מצלמות כותבות הראשונה אותה העברתי,
שנסתיימה עכשיו, סתיו 2015.

מצלמות כותבות. תהודת זהות. רגשות. הטבעות. אני.  

מי אני?

 

שם

מצלמות כותבות. תהודת זהות. שם. צילום: שרית חביב

נעתי מחוסר האהבה שלי לשמי, תחושת הזרות, ההתחפשות,
אל עבר השירה, ההתכנסות תחת כנפיה,

מצלמות כותבות. תהודת זהות. צילום: שמואל אבינר בית ביאליק

אל עבר סרח, אם סבתי, שומרת הזכרון הקדמונית,
שהצמיחה לי כנפיים חדשות, באהבה את שמה, ואת סיפורה.

מצלמות כותבות. תהודת זהות. שם. שרית חביב צילום: עינת גרץ

אני, שרית חביב,
מוטת כנפיים
ליבי שמיים,
נפשי שמחה
את שורשיו העתיקים
והחזקים
של שמי.

ילדות

צילום: שרית חביב

צילום: שרית חביב

נעתי מבני ברק עטוית השחורים,
אל סיפור מכנסיי האדומים,
אל תחפושת פורים
אל שירת קומי צאי, אחותי כלה,
אל חגיגת הגוף והנפש בצמידות השמלה האדומה,

צילום: אפרת סטרטינר

וחוזר,
אל צילום ילדותי האחר,
טרם המבול,
אל היסודות החזקים בהם נטועים חיי,
אל מחוזות אושרי וביישנותי,
אל אהבותיי.
 

 

מצלמות כותבות. תהודת זהות. שרית חביב
אני, שרית חביב,
סולחת,
לחלקים השחורים של ילדותי,
לחלקים הישרים,
רואה,
את הלבנים,
את האדומים,
את משפחתי היפה
מחבקת אותי אל קרבה
באהבה.

בית
 

מצלמות כותבות. תהודת זהות. בית. צילום: שרית חביב

נעתי מחדר השינה בבית הוריי,
אמי, ילדתי, השחור לבן של חיי,
אל המרחב הנקי של הטבע בעת סתיו,

מצלמות כותבות. תהודת זהות. בית. צילום: אורלי רובינזון

אל המהות של חברות אמת.

מצלמות כותבות. תהודת זהות. בית. צילום: שרית חביב

אני, שרית חביב,
עדיין מחפשת,
את הבית.

נשיות

מצלמות כותבות. תהודת זהות. נשיות. שרית חביב צילום: חדוה שפרעם

נעתי
מן הצילום המיוסר, הכמה החשוך
אל הצילום השפוך, החשוף,
המביט נוכחה, בהשלמה.

מצלמות כותבות. תהודת זהות. נשיות. שרית חביב צילום: עלמה חביב

אני, שרית חביב,
אשה.

 

אני – נוכחות

מצלמות כותבות. תהודת זהות. אני. נוכחות. צילום: שרית חביב

נעתי מנוף צילי על תמונה אימפרסיוניסטית,
סגור בין קוויו של חלון,
נדודי שנתו ומצעי מיטתו סתורים,
אל מיטה סדורה וברורה,
מילותיה דמיון ושירים,
אל דמותי השמחה המוארת
המשוררת.

 

מצלמות כותבות. תהודת זהות. בית. שרית חביב צילום: עודד שטרן מירז

אך במבט נוסף,
אני יודעת, כי בכתב הברייל בצד,
כתוב "האהבה עיוורת"
וכי מילות השיר,
מדברות בדמיון,
שטרם נוכח בחייו של האיש שכתב אותן,
הרוצה ביטחון, הגנה ושקט,
וכי המיטה, מיטת תצוגה היא,
ואינה נוכחת בביתו של אדם,
עדיין.

אני, שרית חביב,
חיה את החיים,
כותבת אותם,
אוחזת בהם,
מחכה,
לזה שיענה לתפילתי
הכתובה בצד הריק של המיטה,
להשכיל, לפקוח עיניי נכוחה,
ולא לבטל עצמי,
בעת אהבה.  
 

משלי

נעתי מילדתי החומקת דרך השתקפותה
בחלון ראווה של גלריה לאמנות
צל מכונית עוברת

מצלמות כותבות. תהודת זהות. משלי. צילום: שרית חביב

דרך כלה החומקת אל החדר האחורי
בבית הכנסת הגדול, רגע לפני כניסתה לחופתה

מצלמות כותבות. תהודת זהות. משלי. צילום: שרית חביב

אל צילומי מצלמת עצמי מצלמת
את ההזמנה לחתונה ממוקמת בחלון ראווה.
בצילום משתקפת דמות אשה מכסיפה ויפה
מתבוננת בי,
נדמה שהפוקוס בפנינה שבענק שסביב צווארה.
האם יש לה מסר להעביר לי.
על שרשרת הקיום הזה, הזמני,
על פני הכדור הזה,
ושוב אני כמהה לזוגיות, עטופת פרחים,
והיא מאחוריי, תגיע, יום אחד,
לחיי.

מצלמות כותבות. תהודת זהות. משלי. צילום: שרית חביב

אני, שרית חביב,
על התפר,
מרגישה את הגיל נושף בעורפי,
את הקמט, את הלובן הזורק בשערי,
רוצה להרגיש עצמי ילדת פרחים,
לבבות, חיוכים, אהבה,
כל חיי.

_ _ _ _ _
המחזור הבא של מצלמות. כותבות. בהנחייתה של שרית חביב, יפתח ב-5.9.2016. מוזמנות למסע, ההרשמה בעיצומה!
>> לכל הפרטים לחצו כאן