הרומן שלי עם אנני

משהו בשפה הצילומית של אנני לייבוביץ מהפנט אותי ומרחיק אותי באותו זמן.

היא מאורגנת ומתוכננת, לא מנסה להיות טבעית או ספונטנית. אבל היא כל כך אנושית ונאמנה לעצמה שאני מאמינה לה.

בכל תמונה היא מספרת סיפור, עם התחלה, אמצע וסוף: סיפורים פנטסטיים, חיים מומצאים, משחקי תפקידים.

הפקות ענק, תפאורות, איפור ותלבושות. לא כל צלמת זוכה בתקציבים ובשיתוף הפעולה של המצולמים שלה (שחקנים, מוזיקאים, מלכים וסלבס באופן כללי) והתוצאות מרהיבות, מדוייקות, מושלמות.

כשחשבתי על מה לעשות עם הצילום של הצלמת הזו, (הגדולה מהחיים, ש(גם)בזכותה הרבה אנשים מתעכבים מול צילום, כלומר מתייחסים לצילום ברצינות ואפילו זוכרים אותו), משום מה מצאתי את עצמי עפה בדמיוני אל חדר החושך, אל התנסות צילומית ראשונית, משחקת בצילום ובשקיפויות בתחושת חופש גדולה.

אנני ליבוביץ', אליסיה שחף
צילום: אליסיה שחף (אנני ליבוביץ' - פורטרט עצמי)
 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות