אני כתב החרטומים

בגיל 21 לא קיבלו אותי (למזלי) לאקדמיה למחול אבל לבצלאל כן. רוב הזמן צילמתי רקדנים. לא מחול.   פינה באוש הגיעה לארץ  עם פולחן האביב. סללתי את את ה Tri-x 400 של קודאק ויצאתי לצייד 
המופע הזה היה נקודת מפנה. והוידאו ארט שיבוא אחריו. מאותו רגע הבנתי שאני תמיד אהיה רקדנית. גם בהעדר שלי מהבמה. צילמתי את ההשתקפות שלי דרכה באותה מידה כפי שנדמתי  בעיני עצמי באותה תקופה.

פינה באוש- פולחן האביב
אני לא מצלמת מחול. יש במה. יש תאורה יפה. יש רקדנים ופס-קול  וכמו במעשה הצייד עוקבת דרך העינית אחר תנועתם  במרחב ונעצרת בתמונה שתופסת אותי בגרון. ההתלכדות וההתפרקות של התמונות  מרתק אותי.  פעם חשבתי שהמפגש שנוצר שם הוא ביני לבינם. הם, עם הזיעה שמתפתלת וחורגת מהערוצים וחבטות גופם על הבמה והביטוי של הנשימות שלהם , הפיות הפעורים ובית החזה שעולה ויורד. רק הלילה פתאום התחוור לי שאני מצלמת משהו אחר...
 
אֵיפֹה זֶה תָּפַס אוֹתָך
  הן עוברות על פני אחת אחרי השניה, תמונות נפש וכמיהה, ארוטיקה וביעבוע של הגוף, ״תקשיבי לו הגוף שלך מדבר אלייך״ היתה תובעת המורה לריקוד את כבוד המחול שלה. לפעמים נידמה היה שהיא נותנת לי אותו רק בהשאלה - את הסוד הזה של  המבע של הגוף דרך התנועה.  
הָרָעָב אֶל המֶרְחָבִים הָפּנִימִיִים , מֵנִיע אוֹתִי
  ואז הופיעה הדמות ההיא בחיים שלי. לא יכולתי לדבר איתו או לכתוב לו שפתי היו חתומות. כמו בשיטפון של האהבה כששחררתי את השליטה על הגל והנחתי לו לקחת אותי לאן אשר יקח ״אני אבודה ממילא״ ככה חשבתי. ושוב הלכתי לצלם מחול כי לפרקים היה מהם משהו שאמר את כל מה שרציתי להגיד.
 
״עכשיו אתעורר״ חשבתי. אבל טעיתי
  אחר כך הפלמנקו שחצה את חיי לשניים פגשתי אותו בספרד בכיכר הקטאלנית. ידעתי שהייתי שם כבר פעם. בלבוש הצועני הזה של המחול. בשפה הזו. חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד. זו היתה שפה שהראש לא הבין אבל הגוף ידע ועוד איך ידע. כאילו חיכה לו כמה גלגולים. בקורס קיץ אחד  ניגשה אלי המורה הזקנה מספרד וגילתה לי את הסוד בספרדית. חייכה. והלכה. ״מה היא אמרה שם, תסבירו לי מה היא אמרה?" - ״היא אמרה דואנדה״  (duende) אירוס . שאת כבר מכירה את ה״שפה״ לא מעכשיו. 
 
״דואנדה״

שלחתי  גלויה לעודד , שהיה אהובי באותן השנים ושגילה לי את ספרד, שיסביר לי מה זה ה״דואנדה״ והוא כתב  בחזרה את התשובה, שאחר כך יסתבר שהיא רק שלו: 
״duende  הוא אותו הדבר (מין לוגוס) שנובע מתוך הפנימי, הקרביים, מה שאי אפשר למדוד ,עולה מהרגליים ומתפרץ אל המהות, להבעת הגוף, להילה שעוטפת את בעלת הדואנדה... עודד  ״

כעבור שש עשרה שנה  פגש אותי הדואנדה שוב...

״לורקה כתב על הדואנדה ... יש בזה מן הסיטואציות הרוחנות והנפשיות. דואנדה במילון זה כמו שדון קטן עם הקרניים והגלימה והאדומה… בתוך אמנות ובמיוחד בפלמנקו, מדובר על מצב אנרגטי רוחני , שבעצם קורה כאשר יש חיבור מאוד חזק בין האמנות לבין מי שמבצע אותה. זה קורה הרבה כשיש את החיבור החזק בין המוזיקאים לרקדנים על הבמה בפלמנקו, וגם בחיבור בין כל אחד לעצמו  וכלפי האחר. הרבה פעמים זה מושפע מהאנרגיה של הצופה… את מתנתקת מהמקום שאת מתבוננת על עצמך מבחוץ. ומתחברת לאמנות  שאת עושה... את מתמזגת  לגמרי עם מה שקורה ברגע הזה ממש.  מבחינה אמנותית כל הגורמים מתלכדים לרגע המאגי הזה... יש חיבור מאוד חזק למה  שעושים... תחושה של שלומות פנימית והתחברות, התלכדות  כל האלמנטים …״

ככה סיפרה לי  האמנית רקדנית שרון שגיא המנהלת האמנותית של המרכז לאמנות הפלמנקו FlamencoNatural שבירושלים. והרגשתי דרך הקול שלה  שהיא היתה שם. בנס  הזה.


  סוד לשמור או סוד לפענח...
 
יוקו ואנטולי ב 'אדמה'
  אין סודות , יש נעלמים, יש מוסתרים, יש מוצפנים, יש מכוסים. אדם למשל מתגלה לזולתו כמו עיר קבורה באדמה, אבן אחרי אבן, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב. בהמשך העיר עוד אפשר שתתמלא חיים. נסה לדמיין את זה. חשיפת עיר קבורה, כדאי שתעשה בתשומת לב, זהירות, צניעות. אולי זו עיר של חייזרים, אולי של אוכלי אדם, אולי של תרבות אחרת, שפה אחרת. גם את כתב החרטומים למדו לקרוא, לא לגמרי...   סוד לשמור או סוד לפענח.

אין סודות יש נעלמים

הלכתי על הירח

 

פינה באוש - קינתה של הקיסרית

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות