מתחוללת בין זרועותיה של הרוח

צילום: אפרת ארנון ברזילי

לפעמים מתחולל נס, משהו מהווייתך זורם אל האפיק הקדמון שאליו את כמהה בכל מאודך. הזרימה נושאת אותך, עוטפת וממריצה אל מחוזות שאת מכירה, אף שמעולם לא היית בהם. כך, באורח פלא, התוודעתי אל מקור השראה עמוק בתוכי. אל נהר זורם של ביוגרפיה המוזנת כל העת מתחושות ורגשות, מזיכרונות וגעגועים, מחוויות וחסכים. ביוגרפיה מחוללת. מעצבת, חורטת, פוצעת, מטביעה ומכוננת.

עמוק בתוכי חשתי שיצירה מתהווה כמלאכתו של התת-מודע באמצעות כלים של מיומנות פיזית, והידיעה הזו תיסכלה אותי…לא מצאתי כלי עבודה, את כלי היצירה שלי, לא ידעתי את עצמי כמקור להשראה.

גדלתי ברדיוס הבלתי אפשרי בין האם המטאורית לבין אימי שלי….  מחפשת את דרכי על מסלולי השביטים שלה…. הייתי קרובה אליה מרחק שנות אור.

אימא שלי, נמשכה משחר ילדותה, אל הריקוד, אל התנועה, אל היצירה. מחוייבת לנדר שנדרה במחנה הריכוז, במלחמה ההיא, כאשר עמדה יחפה בשלג כעונש על כך שהעזה לסרב לפקודת מפקדות המחנה לרקוד לכבודן בערב חג המולד, היא נשבעה, עמוק בלבה, לעסוק כל חייה בריקוד, וכך עשתה, מרקידה ורוקדת, יוצרת, מתנועעת ולומדת את הגוף ככלי שלם של חומר ורוח, כחיבור מושלם של אמנות ואומנות, של חיים.

מודעות גופנית. הגו הזקוף, השואף למעלה, האיברים המוחזקים והמוצקים, השליטה תוך שחרור, הנשימה... התנועה... הגוף ככלי נגינה, והנפש היא המוזיקה. הגוף השואף לשלמות. הגוף. תמיד הגוף.

מילדותי ספגתי את המודעות הזו לגוף הרוקד, אך בה בעת הייתי רחוקה. רחוקה מהגוף המושלם, הדק… רחוקה מחופש התנועה והחשיפה, רחוקה מקדמת הבמה. כך גדלתי אוהבת ושונאת בו זמנית את מחוזות מלוא תשומת הלב.

עם השנים נחשפתי אל המצלמה ואל אמנות הצילום ומאז מתגלה לי בכל יום כוחו של מעשה הצילום לגעת עמוק פנימה, להתבונן. נפעמת מיכולתי ליצור דימויים כבת קול, קולי שלי. גיליתי בתוכי אומץ להביט, להסתכל, לראות, גיליתי את התשוקה. את הריגוש להימצא בו זמנית במרחבים שונים, לנוע, להיות נוכחת - להקליק וגם להיות מושא הצילום. גיליתי את התנועה, את התנועה שלי, את שפת הגוף, את עצמי.

במסע שלי אני מתחוללת. מתחוללת במרחבי זמן וחלל, בחופש המזמן לי ניסוי וטעייה, ניסוי ותהייה, גילוי והשראה, ואני אסירת תודה.

צילום: אפרת ארנון-ברזילי

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות