הכרמל השרוף - מסע של חיבור לחיים

באחד מימי שישי של חודש ינואר, הצטרפתי לקבוצה קטנה של נשים מצלמות על ההר, שכבר לא ירוק כל ימות השנה.

צעדנו אל תוך היער הקרוב למחצבות קדומים, לא רחוק מהמקום בו הקימו גל עד עם שאריות של אוטובוס מפויח. רוח קרה וחזקה העיפה את השיער שלי ואת האפר שעל האדמה שצרב את עיניי. שמש חמימה עשתה כמיטב יכולתה לחמם אותנו.

הצעידה בתוך היער מיד חיברה אותי אליו. במבט ראשון, היו מסביבי רק עצים שרופים. לאן שלא היישרתי מבט, פגשתי בשחור-חום הזה. צילמתי את השמש המפציעה בינות לגזעים הערומים, שנחשפים בתנועתם הטבעית ואת הגזעים החרוכים שנפלו בדממה לאדמה. חדוה גם הפגישה אותנו עם עץ מיוחד שבגזעו נפער בור, אך הוא עדיין עומד שם, איתן, עד אשר ינסרו גם אותו.

בעודי הולכת בתוך חלקת היער השרוף מחשבתי נדדה למחוזות מאד פרטיים שלי. זה מה שאני אוהבת בימי הצילום עם חדוה וליאור, שהמסע של הצילום מכוון למסע הפרטי. הוא לא נפרד ממנו. ראיתי בתוך היער את הסופים שבחיים שלי. נזכרתי שבימים שקדמו לשריפה הזו, שאני דורכת על תוצאות להבותיה, בערה בי שריפה אחרת, של כעס במשך כמה ימים טובים. יכולתי לחוש, לראות ולהרגיש את ההשלכות של הכעס והשריפה שלי ממש מתחת לרגליי.

באופן מפתיע מחשבותיי הביאו אותי להזדהות עם המקום. עם השריפה, עם העצים. כאילו היו אלה רק מראות חיצוניים לפנימיות שלי.

נשענתי על עץ בעודי מהרהרת בכך ואז ראיתי על האדמה, דרך המצלמה משהו שהולך איתי עד היום. ראיתי את הצל של העץ שנשענתי עליו, ואת הצל שלי נשענת על העץ. באותו רגע, חיוך גדול נסך על פניי. "הנה", אמרתי לעצמי, "הצל של זה שכבר עבר מן העולם והצל של זאת שעוד תעבור ממנו..." תחושה של אחדות עם העץ ועם המחזוריות של החיים מילאה אותי. חיבקתי אותו בתחושה של הזדהות עמוקה.

צילום: טל חלוץ
צילום: טל חלוץ

המשכתי לצעוד מלאת פליאה ומאותו הרגע ראיתי רק חיים. ניצני ירוק מבצבצים מתוך האדמה, עלי נרקיסים ואספרגוס בר, ואפילו לטאה שעברה והזכירה לי שכוח החיים הוא אינסופי.

בהמשך אותו יום, חדוה הפגישה אותנו עם מוטי דגון.
מוטי, חבר טוב שלה, היה מאותם שישה חברי בית אורן אשר נשארו לאחר הפינוי כדי להלחם עליו. מוטי אירח אותנו בביתו הצנוע ושיתף אותנו בחוויותיו מאותם ימים. הוא הראה לנו את תוכנית 'עובדה' שבה תיעדו את מלחמתם של הששה על הקיבוץ. לאחר מכן, הקריא לנו משהו שכתב בעקבות אותם ימים, טקסט אשר ריגש אותנו עד דמעות:

מזבחות הכנענים- בעקבות השריפה בכרמל / מוטי דגון

רג'סטאן הייתה התחנה האחרונה שלי לפני שעזבתי את הודו. כנראה שכשאלוהים גמר לברוא את עולמנו נישאר לו המון חומר גלם ובעזרתו עיצב את ההימלאיה כבוסתנו הפרטי. אחרי יערות העד, מגיעים הנהרות העצומים, רעש המים המתפצחים על סלעי הענק ליווה אותי חודש ימים רצוף.
לאט, לאט היערות מתגמדים ונמוגים ואחריהם מגיע מדבר גבוה, בצבעים עזים, לא הצלחתי להעתיק את עיני מהפסגות המושלגות שהתנשאו מעלי לגבהים של 7,000 מטר ויותר וששמותיהם מוסיפים נופח אגדתי כמו אנפורנה, לאנגטאן ו קאנצ'אנצ'ונגה.
ואם זה לא מספיק, אז לקינוח, מתגלים לפתע בגובה, אגמים צלולים המשקפים את ההרים סביבם.
כך או אחרת הייתי בטריפ מתמשך, ורק הקור העז, אשר חדר לעצמותיי הצליח להחזיר אותי לרגע למציאות. כך חשבתי שתם מסע של שיכרון חושים בין חודשיים.

עם כמויות אדירות של אדרנלין נחתתי בבית.
את פני קידמה רוח קדים ומשום מה - שיגרה, לא חשתי.
לא הספקתי לארגן את הבית ובבוקר יום חמישי עלה עמוד עשן מזרחית לבית-אורן.
לתומי חשבתי שזה כלום ובטח תוך זמן קצר העניין מסתיים.

באותו ערב מצאתי את עצמי נלחם באש צווחנית המאיימת לחסל את הבית. לילה לא פשוט אשר במהלכו שיחקנו תופסת עם הלהבות כשבכל פעם שנראה היה שאנחנו מנצחים גיליתי את עוצמות הטבע וקטנות האדם.

ברגעים בהם נותרנו לבד - קובץ חברים המתבוננים בשיירת כבאיות מתפתלות בירידות בית אורן, ומאחורינו להבות מתחדשות - עברו בי תחושות עלבון וחוסר אונים, דומה לילד המאבד את אמו בשוק הומה אדם. עברה בי תחושת פחד שמא השמש לא תזרח מחר, והרי אנחנו תמיד מנחמים בכך: "יהיה בסדר מחר תזרח השמש ויום חדש יבוא....."

השמש אכן זרחה, אך צבעה היה כתום- אדום עמוק ולי היתה תחושה שהיא טבולה בדם.
מסביב שרר שקט רועם והמראה שנגלה לעיניי דמה לסרט אימים.

צילום: אלה דגון
צילום: אלה דגון

קרוב למחצבות קדומים התגלה לעיני שלד האוטובוס הדומה לדינוזאור שנוצח בקרב ענקים. כמה אירוני שהשם הקדום של מחצבות קדומים הוא: מזבחות הכנענים.
מראה גרוטסקי שלעולם לא ימחק מזיכרוני.

בימים שבאו לאחר מכן הלכתי והתנתקתי מהסביבה, הייתי זקוק לזמן בשביל לעכל את כמות החוויות שעברתי.
מצאתי את עצמי שועט דרומה ועצרתי על מצלעות המכתש. ידעתי שיש כאן איזה מסר גדול אשר אני לא מבין אותו. ירדתי למסע במכתש ולאט לאט ירדו המחשבות והסתדרו.

הלב שלי שהיה סגור וחרוך התמלא לפתע באהבה ואז הבנתי שזו הזדמנות נוספת. הזדמנות לבטא אהבה לכולנו, שכבר נסגרנו ואפילו אם רצינו לבטא את אהבתנו לסביבה לאדמה לחברים לא יכולנו כי היינו תקועים מאחורי חומות ומחיצות.
וכאן ניתנה לנו ההזדמנות להתחיל מהתחלה למרות האש וההרס כמויות האהבה ההתנדבות והדאגה הן עצומות.
הלוואי שהאהבה תמשיך לשכון בינינו תמיד אמן!

חדוה שפרעם ומוטי דגון. צילום: טל חלוץ
חדוה שפרעם ומוטי דגון. צילום: טל חלוץ

דרך המילים של מוטי הצלחתי גם אני להתחבר אל האהבה שרוצה ללבלב. הקבוצה האינטימית שהיינו והעוצמה שהמפגש הזה הביא איתו, ההתרגשות של כולנו... כל אלו וההתעוררות והתרגשות שהיו בליבי כמו הגשימו את שמוטי מייחל לו, כמו היו ניצני סליחה גם בלבי...

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות