הודו ובוהו

הודו
צילום: ליאור מן

אני מחשיבה את עצמי ברת מזל, שהסתייע לי לפגוש את הודו בגיל צעיר ומעצב ובתקופה שלהגיע להודו לא היה חלק ממסלול ההתבגרות הישראלית (בי"ס-צבא-הודו- אוניברסיטה). כלומר, זה ממש לא היה כך בתחילת שנות ה 80. אז היה צריך סוג של סקרנות בשביל לרצות לבקר בהודו, וסוג של נחישות בשביל להצליח לעשות זאת, בתקופה שהיחסים הדיפלומטיים בין ישראל להודו היו צוננים. בסביבות גיל 9 ראיתי סרט הודי, או על הודו ומשהו קרה. הבנתי זאת רק יותר מעשור מאוחר יותר, בעת ביקורי הראשון שם, ב 1985. הרגשתי שחזרתי הביתה. מעניין שאת המשפט הזה אני ממשיכה לשמוע מאנשים שונים. יש כאלה שאמרו לי שלמרות שעדיין לא היו בהודו, הם מרגישים שהם כמהים אליה כמו שכמהים לבית, כמו שכמהים לעצמנו. 

אז מה זה הסיפור הזה? שורשיי המשפחתיים אינם מובילים להודו. האם ייתכן שמדובר פה בנשמה? האם לנשמתי יש שם שורשים? מה ההסבר לכך, שתמיד כשאני מגיעה לשם; לבד, עם הילדים, עם קבוצות, אני מרגישה בבית. או כמו שאמר לי מישהו משפט שאמרה לו ידידה: 'בהודו אני מרגישה הכי נוח בתוך העור שלי'. כן, בדיוק כך גם אני מרגישה. ייתכן ולמרות שכבר מהתחלה הייתה הרגשת ה 'בבית' הזאת, בכל זאת יש כאן משהו שמתפתח, כמו שריר, סוג של אימון. אימון שמאפשר את המפגש עם ה 'הודו ובוהו' הזה כל פעם מחדש, אימון שעוזר להבחין בסוג של סדר בתוך מה שנראה לעיתים כאוטי להחריד.

חת הדוגמאות הכי יפות לזה היא הנסיעה על הכבישים בהודו. היא נראית למתבונן מבחוץ כמו תופעה על סף הבלתי אפשרי. לא מובן איך הם לא מתנגשים אחד בשני, בפרות, ברוכבי האופניים, במוכרי הבננות, בפושטי היד. איך כל העסק הזה רוקד לו ריקוד מופלא ללא הפסקה, ללא עצירה (אחד שניסה להבין את התופעה האיר, שאם אחד יעצור אז תהיה קטסטרופה והכל ייתקע...).

הודו
צילום: ליאור מן

הודו
צילום: ליאור מן

ואזהארה. מצאתי את עצמי בתוך זרם התנועה הבלתי פוסק והמקבל לחיקו כל אחד, בכל מצב ובאהבה. שאר הנהגים מסביב פשוט חייכו אלי ושמחו שנכנסתי אתם לריקוד. אף אחד לא התעצבן, לא צרח עלי, לא עשה את התנועה הזאת ביד שמשמעותה 'ת'חפפי'. בוודאי שהיו צפירות, אך זה כלל לא היה קשור אלי. הצפירה (זמבורה), תפקידה להזהיר, לבשר שאתה עובר וזאת גם פוליסת הביטוח שלך למקרה ודרסת מישהו. דרסת וצפרת = זכאי. חזרתי מהחוויה המענגת הזאת לתחנת הדלק והילדים קופצים ושמחים 'נו, אמרנו לך שזאת לא בעיה, נכון?' ואז הרכבתי אותם, ממש כמו שההודים רוכבים: משפחה שלמה על הקטנוע. הקטנה עמדה מלפנים, אוחזת בכידון הקטנוע והבנים יושבים מאחוריי. יכולנו בקלות לצרף עוד מישהו לנסיעה... ואפילו שירד קצת גשם זה לא העכיר על מחול הכביש המענג.

שמתי לב לתופעה מעניינת. הודו משמשת מעין מגבר. פעם אמרה לי חברה 'את לא יכולה להמציא את עצמך מחדש בהודו, מה שקורה הוא שכשאת שם, מתחולל בך תהליך של הגברה של התכונות שלך', מה שאצל חלק מהאנשים עשוי להתפרש כ 'יו, לא ידעתי שאני כזה'. למשל אם יש בך נדיבות, בהודו אתה תגלה שאתה יותר נדיב. אם יש בך ביקורתיות, אתה עשוי למצוא את עצמך מבקר ללא הרף את מה שקורה סביבך. אם יש בך אהבה, אין סיכוי שתוכל להסתירה בפנים. אם אתה קצר- רוח... ובכן, אל תיסע להודו. ההסבר שלי לכך הוא התדר האנרגטי של הודו, או כמו שהגדיר מישהו 'האאורה - ההילה שלה' שהיא חזקה ומשפיעה על כל מי שנמצא בטווח הקרינה שלה (התדר והעוצמה שלה משתנים באזורים שונים של הודו).
 
לא סיפרתי על מקומות או אתרים בהודו, מקדשים או אשרמים. מדובר פה במשהו שאינו קשור דווקא למקום זה או אחר, אלא על אווירה כללית, שבשבילי יותר מהכל זאת חוויה שמאגדת בתוכה צבעים, קולות ואיכויות רבים. חוויה שטומנת בחובה את הסיכוי לגעת במה שנמצא מעבר לגלוי, לנכון ולצפוי, האפשרות לגעת בלא נודע. אפשרות, שמהבחינה הזאת, לפחות, משמיטה מתחת לרגליים את חשיבותו של ידע זה או אחר, או את זה של אתר או מקום מסוים. ברגע חסד שכזה, עשוי להופיע "אני שהגיע הביתה" (לא עובד בלי מידת מה של ויתור והתמסרות).

הודו
צילום: ליאור מן

 

נגה לוזיהמורה ליוגה ומדריכת טיולים אלטרנטיביים בהודו.