הפסטיבל ששינה את חיי

בתקופה מסוימת בחיי עבדתי בבית פוסט פרודקשן (עריכת וידאו) גדול בתל אביב. יום יום הייתי מגיעה לבניין ענק בעל עשרות מסדרונות אשר רוב עובדיו היו למעשה עובדות. רובן בנות 35 ומעלה. רובן רווקות. נשים קרייריסטיות שבאו להצליח, מפיקות, נשות שיווק, סמנכליות. נשים מוכשרות וחזקות שהבוסים שלהם נשפו בעורפן. מלחמת ההשרדות עמדה באוויר ואני, פקידת הקבלה הצעירה והחייכנית, הייתי החוליה החלשה בשרשרת המזון. חוויתי אגרסיביות, חוויתי תובענות, חוויתי לחץ וחוסר סבלנות ולוחמנות... ההתרשמות הראשונה שלי מסביבה נשית הייתה, אעפס, לא משהו.

הייתי אז בת 21 וחוויתי קושי גדול בתוכי ובמערכת היחסים הזוגית שהייתי בה. משהו היה חסר. עצב קינן בבית החזה, איזו תחושה של ריקנות וגעגוע למשהו שלא ידעתי מה הוא. אפשר לומר שהלכתי לי לאיבוד. דווקא גבר היה זה שאמר לי, לכי לפסטיבל שאקטי, זה יעשה לך טוב. (נו טוב, לא סתם גבר אלא המייסד והיוזם של השאקטי הלוא הוא רפיק). "שו שאקטי?" שאלתי במבוכה. "רק נשים? למה? מה זה עושה?".

כמו הרבה דברים בחיים, אין לך מושג איך זה מרגיש עד שאת קופצת למים. וכך מצאתי את עצמי בלב מדבר מוקפת במאות נשים. ורק כדי להוסיף לציוריות אומר שמאות נשים זה אומר מאות זוגות עיניים בכל הצבעים והצורות בחלקן שמחה קורנת, בחלקן דמעות נרגשות ובחלקן שלווה ונעימות. וזה אומר מאות גופים נשיים - צנומים ועגלגלים, כהים ובהירים, מנומשים ומוקה, מקומטים וחלקיםוזה שערות שחורות לצד שיער כסוף, תלתלים צרובים בשמש, שיער קצוץ לצד רעמות של רסטות... בקיצור הבנתן. שפע. שפע של נשים. שפע מהמם, מפתיע, מטלטל, מרהיב ומהפנט של נשים.

צילומי פסטיבל: לא יודעת, אבל מה שבטוח שזו צלמת.

צילום: ליאור מן

צילומי פסטיבל: לא יודעת, אבל מה שבטוח שזו צלמת.

אני מביטה עכשיו 11 שנים אחורה, על הילדה שהייתי שם. הילדה ההיא שהתרגלה להתבייש בגופה, שעולם הנפש שלה היו עסוק בכל כך הרבה ציפיות ודרישות מעצמה עד שהלכה והצטמצמה, הלכה ונעלמה עם כל הלקאה עצמית. אני רואה את הילדה הזאת עומדת שקטה בין עשרות נשים מחויכות החולפות על פניה, ובתוכה - תדהמה. היא נדהמת לגלות איזו נינוחות בתוכה. כמו איזה איזה נוכחות מעבר מרוחק ונשכח. היא מופתעת מהבטן הרפויה שלה שכבר לא מתאמצת להיות משהו שהיא לא

איך אפשר לתאר את גודל החוויה עבוריאני זוכרת את עצמי פורצת בבכי כששמעתי מה גלולות הריון עושות לגופי ונשבעת להפסיק את השימוש בהן. אני זוכרת את איריס יוטבת מדברת על העצב הגדול שלפעמים עולה בנשים בזמן קיום יחסים, ולמרות שאני בטוחה שהיא מדברת אישית אליי, אני סוקרת את החדר ורואה עוד מאה נשים מזדהות. אני זוכרת את עצמי רוקדת כמו שאף פעם לא הרשיתי לעצמי, מוצפת בתחושה של יופי, מוצאת חברות חדשות, צוחקת, קמה לתחייה.

צילום: ליאור מן

צילום: ליאור מן

צילום: ליאור מן

היום כשאני חושבת על אותן נשים שעבדתי תחתיהן ושכל כך פחדתי מהן, אני מחייכת. נשים הן זן מיוחד ומרתק. ואין חיה כזאת אישה שנולדת תחרותית ונקמנית - היא נעשית כזאת. כשרע להן, כשהן מבודדות ותחת לחץ וקושי, נשים יכולות להיות איומות. (או לצורך העניין גם כשהן פשוט עייפות ממטלות הבית והטיפול האינסופי בילדים). אבל תנו לאותן נשים קצת חופש ומנוחה, תזינו אותן קצת בשמש ומי בריכה קרירים, תאכילו אותן באוכל טעים ובריא, תחבקו אותן, תקשיבו להן, תנו להן להרגיש שהן לא לבד, שיש להן מקום, שהן מוערכות ואהובות ואז... תישענו אחורה והביטו בפלא קורה:
הילדה שבתוך האישה מתעוררת מתרדמתה. לפעמים היא צריכה לבכות קצת, לשחרר. לפעמים היא רוצה להתגלגל מצחוק עם החברות שלה על הדשא. לפעמים היא הכי נהנית להרגיש את הגוף שלה בשיא הפשטות והשמחה שלו. היא שואלת את עצמה שאלות שכבר מזמן שכחה מהן, היא מקשיבה עמוק פנימה. מתרככת, נפתחת. הפנים קורנות. העיניים נוצצות. הלחיים סמוקות. בוקר טוב עולם.