פרח-אישה שתי עדויות ממפגש מכושף

בדצמבר 2013 הגיעה קבוצה של קהילת נשים מצלמות למצפה רמון לסדנת 'פני אישה' בהנחייתן של ליאור מן וחדוה שפרעם. אירוס חיון רוזנפלד, צלמת ואמנית מקומית שמעה על הגעתנו והזמינה אותנו להתארח בסטודיו שלה. על המפגש המכושף שקרה שם מספרות שתי נשים: אירוס עצמה, וסיגל זהבי, אחת המשתתפות.

אירוס חיון רוזנפלד מספרת:

כשבוע לפני שהגעתן אלינו למדבר, כבר הוצף תא הדואר שלי במיילים מאנשים שידעו על בואכן והציעו לי להגיע ולפגוש אתכן. העברתי הלאה. לא חשבתי שיש לי נחיצות במפגש הזה: "ומה אני אמורה לעשות? להצטלם? איזה מן רעיון זה? אני אמורה להיות בצד השני. ובמקרה הזה הוא כבר תפוס!". אבל שליחי הגורל לא התעייפו. קיבלתי מסרונים, מיילים, ושיחות טלפון לבוא לבוא לבוא. בסוף נמלכתי בדעתי ובאתי, "רק להתבונן מהצד מבלי שהן ירגישו"

המפגש הראשוני עם חדוה וליאור היה סוג של פלא. חיבור מידי כמו הטיפות הראשונות של היורה על שולי הלחיים. מרווה צימאון מיידי של העונות השחונות. כאילו ולא נעדר מעולם. ידעתי שהמפגש עם נשים מצלמות הוא השיבה הביתה.

שמחתי על ההזדמנות לארח אתכן בחלקה הקטנה שלי ברובע דרכי הבשמים. כל קהל חדש שצופה בתמונות מאיר פינות חדשות שלא שמתי לב לקיומן. אני מודה לפעמים יש בזה גם אתגר לא פשוט עבורי. לא מזמן שאל אותי מישהו: "מה את עושה בעצם? על מה התערוכה הזאת? מה המטרה שלך? מה את רוצה להגיד?" ואני, נחסם לי נתיב האוויר מצרור השאלות. ידעתי במדויק מה אני עושה אבל לא ידעתי לתת לזה שם וביטוי מילולי. הראש יודע, הגוף יודע, הלב יודע, הציפורניים הכסוסות, כובד הנשימה, נוזלי הגוף, הכאב בברך ימין והזיק בעיניים - כולם יודעים, חוץ מהחלק הוורבאלי במוח שאמור להפוך את מראת הנפש למילה.

אבל אתכן, הנשים המצלמות, זה איכשהו הצליח לי. המבט שלכן, השאלות שנכנסות בעדינות לעומקים, התמימות ולפעמים הנועזות בשאלותיכן... גרמו לי לקדוח במחשבות ולהפוך ברגשותיי שוב ושוב באותה התלהבות של טורפי הקלפים סביב שולחן המשחק

סיפרתי על חדרי החושך שלי. ועל האופן שאני גונבת רגעים אינטימיים מתוך קטעי מחול  ולמה זה מעניין אותי בכלל הרגעים האלו והיכן זה משתקף בתוכי. 'מסע נפשי' קראתי לזה. 'טיול בתודעה'. מצב של חלימה. בילדותי הייתי חולת ירח-סהרורית. מרבית הדימויים על הקירות הם הניסיון לשחזר את המראות הללו בחושך בין ערות לחלימה. ואחרים פוגשים אותי בהלכי נפש כאילו ואחרים. כיום אני מביטה על תמונה שלי ויודעת לומר במדוייק מה הייתי באותו רגע, מי הייתי, איך הרגשתי ובאיזה נקודת רתיחה. התמונות על הקיר בכאוס מוחלט הם קלפים של זיכרונות. פרשתי אותם מולכם כמו מדיום. אך באופן פלא-התהפכו התפקידים.

"ועכשיו אנחנו נצלם אותך!" ההזמנה הייתה מהולה באותה התמימות והתזזיתיות שאחותי הייתה פונה אלי בילדותי ואומרת: "ועכשיו נשחק חמש אבנים!" חשבתי לעצמי שעם כזו נחישות, עזות מצח ואומץ לעשות לי מחטף שכזה, אין לי ברירה אלא להיעתר באותה נחישות, באותו אומץ ובאותו עוז רוח! בדיעבד אני יודעת שיותר מהזמנה למשחק זו הייתה הזמנה לתחילתו של מסע.

בהתחלה הייתי חסרת שקט. הבחירה שלכן לצלם אותי דווקא ברגע הספציפי ההוא, הייתה מפתיעה ולא ידעתי אני אמורה להיות מול המצלמות שלכן. אני שחקנית גרועה. אבל רגע לפני הקליקים, ליאור עם קולה הרך והמתנגן מדברת לפתע על מושגים שלא שמעתי מעודי: "הקבלה והנתינה במעשה הצילום..." כמה יפה, כמה פשוט ונכון...

צילום: גלית נדלר

המצלמות שלכן כמעט ולא היו מורגשות, היה רק הרחש הזה הנעים וטיול מבטים. היה משהו סוער באוויר ומרומם כמו  משב רוח קרירה על פנים לוהטות. היה שם תקשור וחיבור ופרימה. בתוכי פתחתי דלת. אחר כך תריס צדדי, אחר כך חלון והינה המרפסת ושם המרתפים. ואתן  כמו פסעתן בשקט בתוך הדממה הזו. ואין מילים לתאר. רק מבט עמוק  וחיוך ודמעה

זו הייתה חוויה רוחנית. חדשה. רעננה. מפעימה. מי שלא נכח באירוע ויקרא את המילים האלו עכשיו, לבטח יחשוב שיש פה תיאור של הזיה או מצב חלימה. או אולי אותה סהרוריות שאני עצמי תיארתי כגבול שבין חלום ליקיצה!

לאחר מכן, כשהבטתי בתמונות נדהמתי. צילמתן אותי באותו אופן ובאותו הלך רוח שצילמתי אני את השלל הדמויות שלי על הבמה. הפכתי לאחת הדמויות במחזה שהיה תלוי שם על הקיר

החוויה של להיות רגע אחד הצלמת ורגע שני המצולמת מהדהד בתוכי עד עכשיו כמו  ספר שירה  טוב שחלקים מתוכו קופצים לנגד עיני ברגעים לא קרואים: פעם בשיעור אנטומיה פעם בדרך למכולת ופעמים כה רבות כשנפרשת החשכה. ואפשר לשקוע במחשבות. ולהיזכר. ולחייך בשנתי.

תודה על המתנה שנתתם לי

אני בטוחה שלא ניתן לשחזר שוב את החוויה הזו, אלא לזמן שוב ושוב כל פעם הרפתקה חדשה. הדרכים נפתחות. שמחה להצטרף אליכן למסע.


סיגל זהבי, משוררת ואחת המשתתפות בסדנה מספרת:

שישי בצהריים במצפה רמון. השמש בשיאה, וקר קר קר. נשים מצלמות הולכות ברגל דקות אחדות לעבר הגלריה, שבה לוקחת חלק הצלמת אירוס חיון. האור כבד וסמיך, מונח על המדבר, והמדברמחריש, מלא יראה

אנחנו נכנסות לגלריה ושם, בחיוך מבויש ומחבק, בעיניים בורקות, מציגה בפנינו אירוס את עבודותיה. הכל מתחיל אצלה במילה, היא מסבירה, בטקסט, שמעורר אותה לברוא לו איזו תשובה חזותית. היא מספרת על שורה בספר של מאיר שליו, מילים שהציתו בה השראה. היא מצטטת את השורה הזו ובפיה המילים נשמעות כמו ממתק, שנדבק בשפתיים, אולי כמו כישוף. ואני חושבת: הלשון מייצגת עולם וגם בוראת עולם, ואירוס רואה את העולם הזה בדמיונה, יוצרת אותו הלכה למעשה, ואזבעזרת המצלמהמתרגמת אותו ומנציחה אותו בצילום

אנחנו מתבוננות בצילומים, התלויים על הקיר ביד מכוונת, ואירוס מסבירה לנו את השיקולים שלה בקומפוזיציה המסוימת הזו. כך, היא אומרת, ומצביעה על קיר עבודותיה, מתקבלת "שירה חזותית". אני נפעמת: היכולת הזו לחוש הווייה לשונית ולגלגל אותה לייצוגים שונים, וגם אז, לחוש שלמולך עדיין אלו המילים, שמשמיעות את קולן, שרות.

וכל אותה עת מול הצילומים של אירוס ולנוכח האבחנות המעניינות שלה, אינני יכולה להרפות את מבטי ממנה: אישה יפה, זכוכית זכה ביותר, שקולטת את העולם ברגישות, בצניעות, ומחזירה לו נצנוץ מיוחד, נקי, טהור. חדוות היצירה ולהט ההשראה ניכרים בה, ואני רואה בה המשך ישיר של אותה שירה חזותית.

ואז חדוה מבקשת את רשותה, שנצלם אותה. "אותי?" המבוכה וההפתעה שבפניהגם הן שובות את לבי. לאחר שיחה והכוונה עם ליאור, כשאירוס חשה נינוחה ושלווה מתפשטת בפניה, אנחנו מצלמות אותה על רקע עבודותיה

צילום: גלית נדלר

צילום: שרון לפידות

היה מי שאמר, שהצילום הוא כמו קפסולה של זמן, האוגרת בתוכה את הרגע האחד ההוא של הצילוםמעניין היה להאיר על הסודות שמחוץ לקפסולה, על מה שהיה שם, חי ונושם ופורה, ברגע הצילום, ולא עבר פריימינג. והרי זו קודם כל הצלמת, שאפשרה לנו להביט במבט שלה על העולם, אבל היא עצמה נעלמה. אנחנו מצלמות את כל מה שכוון להיות בפריים וגם את מה שלא, את הצלמת המקסימה. אי אפשר שלא לחשוב על ההתכתבות בין השניים.

מהותה של האמנות, כל אמנות, היא להגיע, לגעת. הצילומים בגלריה של אירוס נגעו בנו, אבל דומה שלא פחות מכךנגעה בנו אישיותה. אנחנו חוזרות להאנגר אדמה. עוד מעט השבת נכנסת. בחוץ קר, אבל הלב, הלב גואה ומאושר.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות