הצילום כחלימה בהקיץ

בצילום טמונה איכות יסודית וייחודית לזהות את הסמלים המוצפנים בתוך מה שאנו מכנים מציאות.

הסמלים נחבאים בכל מקום: בטבע, בנוף, בארכיטקטורה, בהתנהגות האנושית. הם בכל מקום- הם כל קיים. הם כל מה שנראה לעין מתקיימים מעבר לאסתטיקה ולכיעור טוב ורע מעבר לדעה שלנו עליהם. סמלים הם תפיסות עולם שלבשו צורות בעולם החומר, שהפכו לדימוים מוצקים בעלי תכונות משתנות מגוונות ואינסופיות של טקסטורות וצבעים משקלים חומריות ונפח.
בניגוד לקולנוע הפועל דרך "רצף" של פריימים קפואים ויוצר זמן הנמצא בתנועה והשתנות (סיפור עלילה שיש בו התחלה אמצע וסוף) כוחו של הצילום הנו דווקא בקיטוע- קיטוע ברצף הזמן- מוות האכזרי לאשליית עבר ועתיד.

יש משהו שברירי וברוטאלי כאחד במציאות המוצגת דרך פריים בודד וקפוא של חיים. כמו שעון מעורר הקוטע באחת את חלומנו ומעיר אותנו לרגע מבהיל חסר אוריינטציה (היכן אני? מי אני?) רגע היוצר הרף עין של בהלה, של ריק חסר תוכן פנימי המשליך אותנו אל תהום אפלה הקודמת לידיעה ולזיכרון. לאט אנו נזכרים בעבר, באתמול ובונים מחדש את התכנים המנחמים המוכרים בדבר היותנו מישהו שבבעלותו קיימים שם זיכרון והיסטוריה.

תצלום סטילס הנו חסר רצף ובזה כוחו. הוא עוצר! הוא חושף בבהירות חסרת רחמים את המרקם והקומפוזיציה שיצר רגע אחד בלבד. אלו הם החיים שקפאו ושנתן יהיה להתבונן בהם לנצח לבחון כל פרט ופרט בזכוכית המגדלת של הצופה. מה שמתגלה הוא הנצח עצמו המתבונן בעצמו דרך עיני המתבונן, נצח הבנוי מאינסוף רגעים המתגלמים בצורות חומריות ונעלמים אל האין. מה שמתגלה היא יכולת "ראייה" הנמצאת מעבר לצופה עצמו, מעבר לאשליית קיומו המותנה והארעי. ראייה שהיא רחבה יותר מזו של הצלם עצמו המסוגלת לסכם את ה"תמונה הגדולה" הכוללת. ראייה שאינה רק מפענחת את הסמלים והדימויים המתגלים דרכה אלא אף מעניקה להם באמצעות מערכת בחירות את משמעותם.

לדוגמה: הארכיטקטורה הקומוניסטית שראתה את הפרט כחסר משמעות בתוך הקולקטיב, יצרה מערכת שלמה של צורות ונפחים מונומנטאליים נוקשים סדרתיים אפורים המדגימים באופן ברור את האידיאולוגיה שעמדה מאחוריה. בצילומי הארכיטקטורה של תקופה זו נתן לגלות בקלות רבה דרך הסמלים המופיעים בהם את מהותה ומשמעותה. אפשר בקלות לראות את הקשר בין "סמל" לבין פירושו.
 

אנדרטה, נהר היאגנצה, נדב קנדר

אם אנו מבינים לעומק את מה שמתגלה כאן, נוכל לראות דבר נוסף ומרתק אף יותר. נוכל אולי לראות שבדומה לחלימה בלילה בה מופיעים סמלים המשפיעים על הרגשות שלנו ונחווים על ידינו כממשיים- כך גם הסמלים המופיעים במה שאנו מכנים מציאות פועלים. הם המתגלים בפנינו לרגע בתוך הזרימה וההשתנות של החיים ורק הרגשות והמחשבות שלנו המפרשים אותם נותנים להם תוקף וממשות ומספרים לנו שהם אמתיים. האם באמת הסמלים המופיעים בחיים עצמם- במציאות- והסמלים המופיעים בחלימה שונים כל כך?

אולי כל עוד מופיע סמל ואתו תגובה רגשית ופרשנות, נראטיב שנעלם אל ההשתנות המתמדת, אין באמת הבדל בין השניים? ואם כך מה בעצם עושה הצילום? האם ההקפאה עצמה אינה פעולה של בריאה? תשומת הלב הפונה אל רגע או אובייקט ארעיים ועוצרת בקליק את המתגלה. יוצרת סמל שאינו קיים באמת ומנכיחה אותו כפיסת חיים מוצקה? האם אין זו בריאה בתוך הארעיות הרוטטת של הקיום החומרי, המופיע ונעלם ( כפי שגילו הפיסיקאים בני זמנינו). אולי הבנה זו אף יכולה להסביר מדוע בתקופתנו בה מואצים תהליכי השינוי, נוטלים כה רבים את המצלמה לידיהם. כמו מנסים הם לעצור את תהליך ההעלמות של הרגעים החמקמקים של חייהם הנוזלים מאין הלידה- אל אין המוות. כמו מנסה האנושות כולה לצור סמלים נצחיים שילחמו באי הממשות של נראטיב החיים ויצרו משמעות. 

מה יהיה תפקידו של הצלם אם יבין לעומק את תהליך הבריאה שקורא באמצעות פריים בודד אחד? האין זה תפקיד אחראי להפליא, האם נצלם אחרת כשנבין זאת? נראה כמו נושא מסקרן להגות בו.

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות