סלפי עם אבא

פעם, רק לצלמים היו מצלמות.

היו מזמינים צלם הביתה לאירועים מיוחדים,

או מגיעים לסטודיו לצילומים משפחתיים.

בפארקים, ובחוף הים הסתובבו צלמים כמו שמסתובבים מוכרי ארטיקים.

היו קוראים להם, הם היו מצלמים ולמחרת היו חוזרים עם תמונות מודפסות על נייר-נייר בגודל של גלויות גדולות.

רק לאבא שלי הייתה מצלמה כשהייתי ילדה, אפילו שהוא לא היה צלם במקצועו.

סבתא רבה שלי הייתה גרה מחוץ לעיר, ובימי ראשון היינו נוסעים אליה. אלה היו ימים נפלאים, שיכולתי לבלות הרבה עם אבא שלי (שכמעט ולא ראיתי במהלך השבוע), עם המשפחה המורחבת, ועם הכלבים (שלא הרשו לי לגדל בדירה העירונית הקטנה שלנו).

אני זוכרת יום ראשון מיוחד אחד, הייתי בת עשר, אבא קנה מצלמה חדשה לכבוד הלידה הצפויה של אחותי, ואני קיבלתי אחר כבוד את המצלמה הישנה שלו. 

חיכינו לארוחת הצהריים והשתעשענו בצילומים.

ביקשתי לעשות תמונה משפחתית, כמו זו שאבא שלי תמיד עושה, וכולם נענו בשמחה לבקשתי.

בזמן שאני צילמתי אותם, אבא צילם אותי - אפשר לראות איך הוא מחזיק את המצלמה קרוב לחזה, וחיוך ממזרי על הפנים שלו.

לפני זה הוא הסביר לי איך להכניס את כולם לפריים, ולשים לב לא לחתוך ראשים לאף אחד. ולהחזיק חזק את המצלמה, לעצור רגע את הנשימה – כמו שאת עושה כשאת צוללת, אמר – כדי שהתמונה לא תצא מטושטשת.

אחרי הצילום כולם התפזרו ואמרתי לו, שאני שמחה שסוף סוף יש צילום משפחתי שגם הוא יופיע בו, ואז ואבא סיפר לי, שבמצלמה החדשה שלו יש טריק כזה, שנוכל להצטלם ביחד. 

אז העמדנו את המצלמה על שולחן, הוא הפעיל אותה, ורצנו להצטלם.

 

 

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות