ילדה, ההיית או חלמת חלום?

ספירת מלאי של זיכרונות,

שחור לבן, צבעים צבעים
אלבומי התמונות שלי נפרשים כעת:

ילדה מביטה מחלון, תלתלים תלתלים
ריצודי אור וקסם

שדרת ברושים, אוושת פיות בענפיהם,
בין העלים ראית דמויות נעות, מדברות
מבוגרים לעגו לדמיונך ויכולתך לראות

שדרת עצי התאנים שבבוא הזמן הניבו פירות
שעסיסן המתוק נזל משפתייך לאורך הצוואר ונעצר
את נגסת בהן במלוא הפה והחושים'

בין העלים בגינת הבית
נקווה טל נוצץ
עשרות פנינים קטנות מבטיחות לך יופי

ליבך שננגע אינספור פעמים, לא נסגר
ועכשיו
עכשיו מה?
עכשיו נחמה

עידית הלחמי פרנצוס, עידיתי הלחמי, נשים מצלמות, זכרון ילדות
צילום: עידית הלחמי פרנצוס

זה תמיד מפליא אותי לגלות את הפער, הרווח הזה שמתקיים בין זיכרון צילומי, כזה שמאוחסן בפנים מילדות לבין מה שמתגלה שאת מבקרת בשבילי ילדותך כאשר את כבר בוגרת.
לפני כמה חודשים, התחלתי מסע עם מצלמה בעקבות נושא צילום שנקרא: בדידות/ לבדות והצטלם לסדרה שנקראת: ילדות נשכחת- ילדה ההיית או חלמת חלום. מסע זה החזיר אותי שנים לאחור אל הילדות בקיבוץ, אל הלינה המשותפת בבית הילדים, אל תחושת חופש וטבע.
אל אותו לילה שבו עזבנו את הקיבוץ, טנדר עמוס כל מה שיכלו הוריי לקחת איתם למעבר לחיים חדשים בעיר, כמו במנוסה, כאילו חייבים לעשות את זה בחושך שאף אחד לא יראה.
ילדה מאחור מביטה אל נופי ילדותה הנעזבים. הנה אנחנו עוברים את שדרת התאנים ויוצאים לכביש הראשי משאירים מאחור חיים אחרים.
 

במסע צילום זה יכולתי להבין בין היתר שלא התאפשרה בזמנו פרידה נכונה ושלמה ועכשיו בעזרת המצלמה באתי אולי לנסות להיפרד? לאחד חלקים מפוצלים?
אז מי זאת הילדה? ומי הגדולה?
דיאלוג עם הילדה הפנימית מלווה אותנו במהלך החיים: כמה אני בקשר איתה? ומה טיב הקשר? האם השתמרה התמימות הראשונית והחיבור לנשמה?
בנושא ילדות, לינה משותפת וההויה הבוגרת נכתבו עשרות מאמרים וספרים, כאן איני מביאה דברים מבחינה אקדמית אלא רוצה יותר להביא את החוויה שלי כמצלמת חוקרת.

צילום: עידית הלחמי פרנצוס

צילום: עידית הלחמי פרנצוס

קצת על התהליך:

אספתי תמונות שצולמו בילדותי והגעתי איתן לקיבוץ, לאחר חיפוש אותם מקומות שגדלתי בהם, מצאתי את בית הילדים, בית המשחקים על העץ ותלולית האדמה שבה שתלנו שתילים ראשונים ורכים. את התמונות הישנות מיקמתי שם,
מה שאפשר לי להתבונן לאחר מכן ולחשוב: מה הצטלם? מה היה ומה נשאר?
היכן אותה ילדה? היא עצובה, שמחה, בודדה?
ישן מול כאן ועכשיו, פנטזיה מול מציאות, געגוע והשלמה...

רק לאחר מספר ימים הבנתי שבאתי לנסות לאחות את מה שהתפצל ולהיפרד, הפעם ממקום יותר שלם ומחוזק.
בבית המשחקים על העץ  נכנסה תמונה של הכלב האהוב שלי רינגו שברח למחרת היום שעזבנו ולא חזר אלינו יותר.

צילום: עידית הלחמי פרנצוס

ילדה מביטה מחלון תלתלים תלתלים, צילום זה הודבק הכי פשוט ותמים על אותו חלון בית ילדים שבו צולם לפני שנים.
פלסטרים אוחזים אותו... 

צילום: עידית הלחמי פרנצוס

אני אוהבת את התחושה הזו של הילדה שמסתכלת החוצה מחלון בעיניים בורקות ומחכה לגלות ולהתגלות.
במקביל לצילומי הסדרה הזו נכתב השיר:

לילות לבנים

המטפלת שלנו
הבת של בלה, המכשפה
הייתה באה בלילות לבית הילדים,
דמותה על הקיר הוקרנה זוויתית וכפופה.
כאשר ילד בכה מאוד, דרך האינטרקום המקרטע.
אלה שהתעוררו מבכיו הכמה למגע,
היו מצווחים בקולות גבוהים, מרוגשים.
ואז, כבמטה קסם הייתה שוככת סערה
כולם חזרה למיטה, ראש לקיר
בלה תחזור בבוקר
ותאיץ בנו לקום.
לאחר מכן נצא מהגן והיא תלווה אותנו לחדר האוכל,
בשביל תחת עצי הענק ליד בית התרבות,
שם נרוץ בבהלה עם ידיים על הראש שלא ייקחו אותנו העטלפים,
כך היא לימדה אותנו,
ואנחנו התמסרנו כמו שרק ילדים יכולים,
למטפלת שתבוא בלילה כאשר תשמע, במקרה הטוב
דרך האינטרקום
ילד מתגעגע לאימא שלו.

תגובות

ליאור מן
עידית, כתבת מרגש כל כך. אני בטוחה שהחקירה האמנותית והרגשית שלך תביא אותך רחוק מאוד כיוצרת.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות