ביוגרפיה מפוברקת / זיכרון אפשרי

'מכתבים מארץ רחוקה’- כך קראתי לתוצרי המסע אל תוך הארגזים עמוסי התמונות, מכתבים, יומנים בלתי גמורים וקרעי מזכרות שהיו גנוזים בתוכם. חילצתי מקרקעית אחד הארגזים נגטיבים ישנים שקניתי בשוק הפשפשים בפריז, דגתי אותם מתוך ערמת עיזבונות, אחת מיני רבות שהיו שם.

לאחר מכן במעבדה צפה ועלתה מתוך הכימיקלים תמונת הילדים המשחקים ביער.

תחת התאורה האדמדמה של המעבדה חשתי גל של צמרמורת מנקד את גופי.

מצאתי עצמי לוטשת מבטי בכמה ממדי זמן שונים:

בילדים זרים שלא הכרתי מעולם, ביער צרפתי, במאה שעברה ובו בזמן כמו מביטה בתמונת הילדות שלי.
כעבור שנים התחלתי במלאכת הרכבת תמונת ילדות מציאותית ופיקטיבית בו זמנית שצפה ועלתה מתוכה.

מעשה שהיה כך היה וגם לא היה: 

זה קרה בבוקר אחד תחת תקרת האבן הגבוהה. צופפתי את עצמי לקריאה מחודשת ב'אריה המכשפה וארון הבגדים'. היה הרגע הזה בו נכנסתי בחפזה לתוך הארון הענק, שעמד כבד וספוג נפטלין צמוד לקיר הצפוני של החדר. גישוש סומא באפלולית, ריח רמצי אוד קולון בקפלי שמלת הנשף של אמא ופס הגיהוץ המדויק על מכנסי הגברדין של אבא סימנו לי את הדרך החוצה אל הממלכות האדירות שחיכו לי בצד השני. אצבעות היער, שנגלו לעיני שם, משכו אותי פנימה אל תוכם.

הבית עמד בדממה שלו. רק רחש הדפדוף הנחפז קדימה - אחורה וניחוח החמין ניסרו את האוויר הקר.

היער היה רכון לפני ללא שבילים, ללא שילוט, ללא נדנדות ושולחנות קרן קיימת, ללא עשן התמיד של הבשר החרוך. היו שם רק רחשי קולות של ילדים צוחקים בסולמות משתנים, שסימנו לי את הדרך ואת המרחקים. התחלתי לצעוד קדימה בעקבות הצליל הזה שהתגלגל בין הענפים.

מישהו נקש בדלת. נקישה מהוססת, עצבנית, כשל אדם המבקש לחזור על עקבותיו.
אמא פתחה את הדלת בחלוק הוורוד של יום שבת, שחסכה וקנתה מכספה לנדוניה.
בפתח עמדו איש אישה וילד.
"הבית הזה היה של המשפחה שלי פעם", זרק האיש את הפצצה, מכחכח בגרונו באופן שהסגיר צורך כמוס להיחנק ודי!
לרגע טיפס על קצות אצבעותיו, מנסה לסנן מבט דרך הזרוע האדירה של אמא האוחזת את דלת הברזל ועודה שוקלת בליבה: "לפתוח? לסגור? לפתוח?!"
"את העץ לימון הזה, שמה, זה האבא שלי שתל, אני יכול ללכת להריח אותו קצת? בחייאת אמא, רק קצת..."
אמא שמטה את אחיזתה הבצורה מהדלת ומלמלה "טוב כנסו כנסו... מאיפה באתם?"
דומיה.
האישה בחרה להישאר מחוץ למפתן הבית.
הילד הקטן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה .

אני מגיעה למעבה היער. הצלילים של הצחוק המתגלגל משטים בי. אני רצה אל לועו. רחשי הצחוק מתרחקים ומתרחקים. "הם משטים בי". אני ממלמלת. וסבה דרכי חזרה.

האיש ניכנס במהירות פנימה, מסמן את דרכו אל עבר עץ הלימון. גוחן על אחד מפרותיו ויונק את דם צווארו. כמו ערפד שמבקש לגנוב עוד פיסת חיים לפני עלות השחר. לרגע כמוס אחד עיניו זוהרות.
האור כבה והוא מתחיל לדדות דרכו חזרה החוצה.

"הם משטים בי" אני ממלמלת שוב ושוב. ויוצאת פנימה, אל חדרי.

_____________________________________________________________________________________

יב [ו] אמר לו בפני עדים, מנה לי בידך, אמר לו הין, למחר תבעו בדין והביא עדים, וטען ואמר משטה הייתי בך, ואין לך בידי כלום--אפילו אמר, לא היו דברים מעולם--פטור, ונשבע היסת שאין לו בידו כלום: שהרי לא אמר להם אתם עדיי, ודבר שאינו עדות, אין אדם זוכרו; ולפיכך אם אמר לא היו דברים מעולם, לא הוחזק כפרן.
___________________________________________________________________________________

וכך היה:

פעם כשהייתי ילדה קטנה, התגוררנו בבית ערבי בלוד. בית שהיה שייך לאחת המשפחות שגורשו/ברחו/נמלטו בשנת 48' עם כיבוש העיר. באר עגולה, 2 חדרים ענקיים, תקרות גבוהות, חלונות מעוטרים, חצר גדולה, עלי מלוחיה פרושים לייבוש על סדין בחצר, יונים אדישות ורעבונם היוקד של חתולי השכונה.

יער בן שמן היה פרוש בשולי העיר כמו גלימה ירוקה סביב ראשו של גנרל מוכה קרבות.
בילינו שעות, ימים ושנים ביער הזה, שאחר-כך יסתבר למעשה כחורשת קק"ל ספוגת עשן התמיד של מנגל חג העצמאות ומדורות אימוני הגדנ"ע. על מה היה שם לפני שנולדנו לא סיפרו לנו מעולם.

כעבור 40 שנה בערך, שאלתי את אימי למי היה שייך הבית שגרנו בו. ואם הכירה את יושביו.
היא סיפרה שאכן, לפני שנים רבות, עוד כשהיינו קטנים, הגיעו זוג הורים וילדיהם אשר ביקשו לראות את ביתם. הם סיפרו שהבית היה עוד חדש וטרי כשנינטש, כשנעזב בחפזה, באימה... הם בנו אותו יחדיו בכוחות משותפים לכבוד הכלה החדשה שעמדה להצטרף למשפחה.

ככה נולד הפרק הזה בסיפור שלי. הייתי זקוקה לארון הבגדים בכדי לשוטט בשתי הממלכות האדירות של ילדותי וילדותם של הילדים המקפצים שם, ביער בפריס. תמונה אחת בעיר זרה הפכה לבאר היזכרות.

"איננו זוכרים דבר", כך אני חושבת. כל יום הוא יום ניפלא להמציא בו בו זיכרון. כפי שכתב ג'ורג' פרק: ביוגרפיה אפשרית או מציאות מפוברקת. ביוגרפיה מפוברקת או זיכרון אפשרי.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות