האם והבן, האב והבת

נפגשתי עם נומרולוגית. היא האירה לי פינות חשוכות, הבהירה בעדינות תהיות ושאלות שעלו בי. כתבתי הכל במחברת. ושכחתי. נשארתי עם משפט אחד שמלווה אותי עד היום:
"הבן שלך קשור אלייך כמו שאבא שלך היה קשור לאמא שלו".
המילים כמו היכו בי.
היא נפטרה בחטף כשהוא היה בן 12. ילד.
ואני תוהה ביני לבין עצמי ולא מעזה לשאול - איך היא הייתה? ספר לי עליה?
היא הייתה מחבקת? היא הייתה מנחמת? היא הייתה מעודדת? איך הרגישה האהבה שלה?
כי מאז שאני מכירה אותו הא יתום מאם והיא תמיד שם, בתוך מי שהוא. והיא גם איננה.
ומה אם גם אני לא אהיה יותר? מה אם איעלם? איזה זיכרון יישאר ממני? איזו מורשת?
אני חרדה מההיעלמות המהירה הזו. בלי זמן להיפרד.
אני מדמיינת אותו כשמבשרים לו על מותה. עולמו חרב עליו.
מה המחשבה הראשונה שעוברת בראשו? אני לבד. החיבוק איננו.

באחד השיעורים מבקשת מאיתנו המרצה בקורס "טיפול באמנות במעגל החיים" לבחור תמונת ילדות וליצור איתה משהו.
אני אוחזת בידי מעטפת נייר עם תצלומים ישנים שמרכיבים את ילדותי. רובם מטושטשים. צילומים שבעידן הדיגיטאלי כנראה היו נמחקים עקב היותם "לא מושלמים". אני עוצמת עיניים ושולפת תמונה. רואים בה ילדה ואבא ובלון ביניהם.
מתחילה לאסוף חומרים. היד נשלחת באופן אינטואיטיבי ואוספת סרט סאטן ורוד, פיסת בד פרחונית וגלויה. במרכז הגלויה- מריה וישו. אמא ובן. היא אוחזת בו ברוך. כאילו מתפעלת מיופיו. והוא עומד על ברכיה בביטחון.
הילה של אור סביב ראשו והילה של אור סביב ראשה והן מתאחדות לאחת.

צילום: איילת לנדאו

אני מתפללת שכך הוא הרגיש. שהוא זכה ל-12 שנים של אמהות אוהבת ומכבדת. שהיא דיברה אליו ברכות וגילתה לו את רזי העולם, שהיא הייתה חכמה ונדיבה וטובה אליו.

הוא הפך לגבר מעורר השראה. שופע אור וחוכמה ורגישות. אבל משהו ממנו נשאר איתה, שם מתחת לאבן בבואנוס איירס.

חוזרת לעבודה שנוצרה כאילו מעצמה שם בכיתה. 

הבלון כמו מפריד בינינו. בין האב לבתו. שנינו אוחזים בו ובו זמנית אוחזים זה בזה. שנינו מביטים במבט פשוט ומחויך למצלמה.
זהו יום חג שתיכף יסתיים. ואנחנו ניפרד. אני אלך לבית הילדים והוא יתיישב ליד שולחן פשוט ותחת אלומת אור רכה ישקע בספרי הרפואה עד לשעות הקטנות של הלילה.

אני רוצה שנעזוב את הבלון. שיתעופף מעלה וייקח איתו את זנב הסאטן הארוך והמסובך שייפרם אט אט ויעלם בגובה הרקיע.

אני רוצה לחזור למיטה של אבא ואמא, לשכב בין המצעים הפרחוניים ולישון שינה עמוקה ומתוקה.

צילום: איילת לנדאו

והיום אני אמאשמחבקת ודואגת ועוטפת ומתפעלת ומחזקת ומעודדת.
שמקשיבה לנשימות שלו כשהוא ישן בחדר לידי, שמחכה לשמוע אותו אומר "בוקר טוב אמא".
אנחנו מחוברים בהילה אחת ששומרת עלינו, כך אני רוצה לקוות.
אני לא איעלם לו כהרף עין.

הבן שלי ואבא שלי. החיבורים שלנו בינינו לבין עצמנו. וגם הניתוק.

והבלון, וחוט הסאטן והבד הפרחוני והגלויה שמגלים עוד נדבך בנשמה. בתת התודעה.

והמשפט: "הבן שלך קשור אלייך כמו שאבא שלך היה קשור לאמא שלו."

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות