שולם

ספרים ומחקרים רבים נכתבו על איזון וחוסר איזון בין הזכרי לנשי בבני האדם, כולנו נולדים עם שני הצדדים יחד, זכר ונקבה. אצלי בנפש הם התבלבלו. נלחמו. היו ברוגז הרבה שנים. נולדתי הפוך. לתוך חופש ולא מתוך בחירה. יצאתי אל המציאות בתוך בועה שקופה. רואה ולא מבינה. שונה מרוב בני האדם. לא שומעת כמו כולם. גדלתי כמו בתוך ג'ונגל. שמעתי בליל של קולות שהתערבבו אצלי בראש לכדי רעש לבן. הרגשתי. ראיתי. הרחתי אבל לא שמעתי, לא הצלחתי לתרגם את הרעש למילים. למדתי להגיב לתדרים שחוויתי דרך הגוף. תרגמתי תחושות לכדי הבנות הקשבתי דרך הגוף דרך העיניים. ידעתי אבל לא הבנתי. לא ידעתי שאני לא שומעת.

צילום: נויה אלון

גם ההורים שלי לא ידעו. הם גידלו אותי בלי להרגיש שאני לא שומעת. הם חשבו שאני בעיתית אבל לרגע לא חשבו שיש לזה סיבה קונקרטית. במבדקים לקראת גיוס אבחנו אצלי כבדות שמיעה. אני שומעת 31 אחוז מרוב בני האדם. שמונה עשרה שנה של חיים בתוך סבך של קולות לימדו אותי להיות שורדת מיומנת בכל רמ"ח אברי ונימי נפשי. פיתחתי הרגלים וכלים מיוחדים להתנהל במציאות החיצונית. סיגלתי לעצמי התנהגויות של לוחמי מחתרת. למדתי שבשביל להיות חלק מהעולם החברתי, שייכת, עדיף להיות חזקה וכשאת ילדה חזקה מתייחסים אליך כמו לבן כי הרי בנות הן חלשות, עם בנים יותר עושים ממדברים. מילים קצרות. ברורות. אין מניפולציות אין רוך ואני פיתחתי את החלק העושה. את הצד השמאלי של המוח, את התגובתיות היצרית של החלק הזכרי.

צילום: נויה אלון

ככה הייתי בין בני האדם בחוץ, רק שהייתי לבד נחתי לתוך הרכות שהייתה בי תמיד. בשקט עם עצמי בעולם הפרטי שלי הייתי רק בת. עיבוד מילולי של מילים נאמרות היו עבורי עבודה מאומצת. כשיצאתי לעולם יצאתי תמיד עם שריון קשקשים וכלי זין. באמתחתי היו כלי נשק ברורים, גבריים. תגובתיות חדה, כוחנית ולא גמישה. ככה שמרתי על עצמי מפני החיים. נשיות נתפסה בעיני כחולשה. הזכר השתלת על הנקבה שבתוכי, כבש אותה וכלא אותה הרבה מאד שנים. המלחמה הזו פצעה את נפשי עמוק מאד עד אבדן הרצון לחיות. הפער בין מי שאני למי שהפכתי להיות היה כמעט בלתי עביר. האדם מורכב מגוף ונשמה, ובנשמה שני חלקים, זכר ונקבה. כל דבר בעולם חייב לקיים בו כוח נקבי וזכרי החלק הזכרי שבנשמה הוא בבחינת אור ואילו החלק הנקבי הוא בבחינת כלים ובתוכי האור הלך ונחלש. במקום בו נשבר הלב שבתוכי נקראה נשמתי להיכנס. התעוררתי. נִיתְקָה נפשי מהמאבק. מרגע ההיוָוָצְרוּת, ההכרה, החל פֶּירוּק. התנדנדתי בין יצירה להרס בין שבירה לתיקון.

צילום: נויה אלון

הדרכים בהן בחרתי הובילו אותי הביתה אל עצמי. נזכרתי שהאלוהות נמצאת בכל. בפשטות. בכל סיטואציה. בכאב, בשמחה, בבלתי צפוי, בחושך ובאור, בפצעים הכי נִסְתָרִים שבתוכי ובגלויים. בעיקר באלה המֶדָמֶמִים. החל המסע הביתה אל מעבר לזמן ולמרחב אל מרחב האהבה שבתוכי לאחדות הנצחית.  בין הטוב והרע החד והעגול החושך והאור אחדות הניגודים. המסע למציאת האיזון בי הנשי והזכרי בתוכי.

צילום: נויה אלון

אחדות החלקים מתאפשרת כל יום עוד קצת. ההשלה של הישן מעורר כאבי גדילה. הוויתור על המוכר, על הדרכים הידועות בהן פסעתי מאפשר גילוי עדין של אפשרויות חדשות. הבנתי שהחכמה היא להמשיך לנוע. פשוט לנוע אל עבר ההשלמה. יש דרכים נראות ויש דרכים סמויות. לפעמים הדרך מתבלבלת, לפעמים הדרך הראשית מתפצלת לדרכים צדדיות ולפעמים חוזרים כי הדרך חכמה מההולכים בה. אז אני כאן כדי להישאר. אני כאן כדי להיות עזר כנגדי ותת לעצמי יד כשאצטרך.  כאשר אני מונעת מאגו אז גם כשאני צודקת אני טועה. לא עוד צמצום והקטנה. לא עוד פחד. אהבה. זה מסע לבחירות מתחדשות. כל רגע ניתנת זכות הבחירה בטוב. כל רגע אני הנני אהיה אשר אהיה. אישה. רכה וחזקה.

צילום: נויה אלון

 

 

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות