על המדף

עמדתי על מדף בשופרסל, לבושה בבגד ים. גברים ונשים הבחינו בי, אבל חלפו על פניי עם עגלות הקנייה, מישירים צעדם למחלקת הבשר הטרי. מישהו ביקש מהקצב ירך, אחד קנה לשון ואחר הזמין משלוח לבית הלקוח.
 
גבר אפור-שיער נעצר והתבונן בי: 
"סיגל?", שאל. 
"יאיר?", בקושי זיהיתי את ידידי הטוב מהתיכון (מה הפלא? חלפו 30 ומשהו שנים).
"סיגל?"
"כן", הזדקפתי, והצבעתי על מדבקה הצמודה לירכיי, שעליה נכתב: "המוצר המוכר והאהוב - באריזה חדשה".

צילום: סיגל זהבי

שבוע עבר, ואני עדיין מנסה להבין מה לכל הרוחות עשיתי שם, על המדף בשופרסל, לעיני כל?

אולי אלה הגעגועים ליאיר. אולי הגעגועים אליי ולגוף ההוא, לגוף שלי, הצעיר. ואולי זו הבושה.

אני חושבת שרציתי שסוף-סוף נדבר על זה בגלוי, במילים.

זו הבמה הכי מתאימה למחות על הזמן, המותיר עקבותיו בגוף, על הסרגל המעוות לפיו מגדירים "מודל יופי", על המחיר שכולנו משלמים. רציתי לומר, שהתפיסה הזו של יופי כהבטחה לבריאות, לאושר ולנעורים נצחיים היא מלכודת. הגיע הזמן, שנסרב לשלם את המחיר על קודים חברתיים, המשרתים את תעשיית הקוסמטיקה ואת הפלסטיקאים. הגיע הזמן, שנפסיק לתדלק את מכונת הון-עלבון.
רציתי להגיד "פוס משחק" או לפחות לפסול את עצמי, אבל אפילו פעולה כל כך קיצונית - לא צלחה.