אומץ

ליל העשרים/ יהושע סובול

שפרה:
אני רוצה שתקיפו אותי. שתאהבו אותי...איך אתם יכולים? אתם אינכם מכירים אותי. 
אתם מכירים איזו שפרה דמיונית, שאיננה קיימת כלל. אתם מכירים שפרה קומדיאנטית, שמראה לכם בדיוק מה שאתם רוצים לראות.
אינכם יודעים, אילו מחשבות חולפות בראשי. אילו חלומות ממלאים אותי. 
אני רוחצת את גופי עומדת עירומה ומתבוננת בו...איזה גוף נהדר...ואני רוצה שיראו אותו. שכל העולם יעבור על פניי, ויסתכל. 
יש מקום בגוף שבו היופי האמיתי של האישה. לא הפנים. גם לא השדיים. הבטן. לא בדיוק הבטן: הציירים הגדולים ראו את זה.(...)

כשירדתי מהאנייה, ביפו, היה לילה חם, הפריחה של הפרדסים.
זה לא תפס אותי באף, או בלב. זה תפס בבטן.
זה חדר לבטן. פתאום היו לי פשפשים בבטן, וזה עלה מהבטן והתפשט בכל הגוף, עד קצה האצבעות.
כל הגוף התפרק. הבשר התנדף. רק הבטן נשארה, וזה רעד. זה כאילו פורח בפנים.
אצלי המקום הזה הוא יפה. כמו כינור. 
 

אומץ

הוא מזדחל אט אט

בשקט

עולה מהמעמקים.

ברגעים הראשונים 

את הודפת אותו

נמנעת מלהישיר מבט.

אך הוא מתקדם הלאה

לוחש, רוחש, גועש.

ואת 

מתבלבלת

שואלת

ממוללת 

את התחושה הזו שעולה לה בקצות אצבעותייך

ושומטת

ואז נעצרת

רוכנת 

ואוספת

את המילים 

אט אט.

איילת לנדאו, לולה דיזיין, lula design, נשים מצלמות
צילום: איילת לנדאו

אני גאה

אני חזקה

אני שלמה ומושלמת

יפה וקורנת

טובה ומוכשרת.

והמילים בוקעות מעומק הסרעפת

"תראו אותי! אני כאן!"

ואז את נזכרת

ביום ההוא בו עמדת יחפה על הבמה,

נערה שחושבת שיודעת

מדקלמת את שפרה

מספרת על גאוותה

בעמידה מסורבלת

ברגליים עקומות.

והיום את קוראת שוב את המילים

ויודעת שיודעת.

בלחישה ברורה וחדה

את נוגעת כך בבטן.