מעברים

בעשרים השנה הראשונות לחיי העבירו אותי ממדינה למדינה שלוש פעמים.

בפעם הראשונה למדתי שפה חדשה, שיש יהודים מסוגים שונים והם לא כולם טובים, שבקיץ לא יורד גשם, שבשישישבת אין אוטובוסים ושכשיש אזעקה צריך לרוץ למקלטים.

בפעם השנייה הייתי צריכה ללמוד מחדש את שפת האם שלי, הבנתי שמשטרה וצבא יכולים לעשות שימוש בכוח כדי להכריח אנשים לחשוב רק מה שהמשטר מחליט שנכון לחשוב. אז גם ראיתי את אבי האהוב מת מול העיניים שלי, והבנתי שאני צריכה ללמוד איך לחיות, בלעדיו.

צילום: אליסיה שחף

בפעם השלישית חזרתי לארץ החמה, לשפת האם השנייה שלי, ולחברים שהמשיכו את חייהם בלעדיי. ואז גם הבנתי שאני צריכה להתרחק מאמא שלי כדי לגדול.

יכול להיות שהמעברים הקיצוניים האלה, ממדינה למדינה, משפה לשפה, הם אלה שהטביעו בי את הצורך שלי בתנועה, זאת הרצון ללכת דווקא אל הלא נודע, שוב ושוב.

כי הנדודים המשיכו, והם ממשיכים, וכל פעם מחדש אני בוחרת לנוע, לא להשאר באזור הנוחות, במקומות המוכרים.

ההליכה הזו, אל הלא נודע, היא זו שמניעה אותי, זו שמחזיקה אותי בחיים, היא מרגשת אותי.

בתנועה טמונה היצירה, התשוקה, העשייה הבלתי פוסקת.

התנועה היא הדבר הכי קבוע בחיים שלי. 

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות