פחד מוות

הצילום הזה מחזיר אותי בכל התבוננות בו לרגע אחד מיוחד של תובנות עמוקות. חוזרת לאותו זמן קסום של ירח מלא בסיני. זמן נטו עם ביתי לפני שמונה שנים.

צילום: נויה אלון

בשלושת ימי ירח מלא יש הבדל עצום בין הים בשעת גאות והים בשעת שפל. נכנסנו לים בשעת שפל, כשהריף גלוי לחלוטין ובקצהו צריך פשוט לקפוץ לתוך המים כמו לתוך ברכה, העומק של הים בקרבת הריף הוא כשני מטר בערך. הלכנו על הריף עם המזרון והמשקפת והשנורקל, הגענו לקצה, היא ארזה עצמה בתוך המשקפת והשנורקל וקפצה.

באותה שנייה נתקפתי פאניקה שלא הכרתי מעולם. נחרדתי, פחדתי כל כך, התאבנתי ממש, עמדתי שם כמו בול עץ ולא הצלחתי להוציא מילה, הלסת ננעלה לי, בין רגע עלו בראשי שתי מחשבות. "אולי לא אצליח להציל אותה" ובמקביל "אין סכנה כאן, הרי את והיא יודעות לשחות ואין סיבה לדאוג" ובכל זאת לא הצלחתי לנשום. והיא, ברגישותה, הרימה את ראשה מהמים  והסתכלה עלי במבט של ילדה קטנה ומתוך השנורקל סיננה שהיא פוחדת ורוצה לעלות בחזרה.

לא ידעתי מה לעשות, האם עליי להיות ה"חזקה" ולהגיד לה שאין מה לפחד? בחרתי לומר שגם אני מתה מפחד ושתעלה כבר כי עוד רגע אני מתמוטטת. היא עלתה מהמים וצעדנו על הריף יחד לעבר החוף צוחקות אחת על השנייה.

כשהגענו, נשכבתי על החול והתפרצתי בבכי עמוק שעלה מתוכי. תהיתי ביני לביני איך זה שפחד יכול להיות כל כך מוחשי וכל כך לא שייך לרגע הנוכחי. ידעתי בגוף שהפחד שחוויתי לא קשור כלל לסיטואציה במציאות ובכל זאת חוויתי אותו בעוצמה ענקית. כאילו הייתי בשני ממדים באותו זמן.

באותם רגעי בכי הרגשתי איך משתחרר ממני פחד עמוק וישן הקשור באובדנים מהקשרים אחרים בחיי. באותו מקום קסום השלתי כאבים ישנים ונטמעו בי מרחבי השקט האינסופיים של סיני. על מיטת הנצרים הזו שבתמונה מילאתי עצמי באנרגית בראשית והבנתי שבלי לפחד זה לא שווה. שכשעוברים דרכו מגיעים לארץ אחרת לארץ עוץ, שם ישנו עונג וסיפוק ותחושת ניצחון על השיתוק.

שאלתי את עצמי מה זה אומץ בשבילי, איך זה מתבטא בחיים שלי, באומנות שלי, במערכות היחסים שלי. התשובות היו מעורפלות מאד. הבנתי שכל התנועה הנוצרת בחיים שלי יוצאת מתוך ניסיונות אינסופיים להתקרב יותר ויותר לשורשים שלי מתוך הקשבה לקריאה פנימית של נשמתי. כל קושי שעולה עולה מתוך פחד, פחד מכישלון, פחד מדחייה.

פחד זה הגורם לאומץ שלי. פ ח ד בהיפוך אותיות זה ד ח ף. כשעולה מתוכי פחד, ביחד איתו באה הידיעה שיש לי עוד גשר לחצות. עוד מסע מאתגר. ואז אני הולכת לסוף, אני שואלת את עצמי מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. מה יקרה אם... הקצה הכי רחוק שמגיעה אליו זה פחד מוות. תמיד מתחת לכל הפחדים יש פחד מוות.

להידחות ולהיות חסרת אונים זה הפחד מוות שלי. למדתי להפוך הפוך. כשעולה הפחד אני שואלת את עצמי אם יש לי אומץ לוותר על האפשרות לנצח. אין לי. אין לי אומץ למות. זה מה שמניע אותי לחיות את חיי עד הקצוות.

לאומץ יש מחיר, אך מה המחיר של וויתור על האומץ? 

כשלא מעזים – מחמיצים. 

להעז זה לפעמים להיכשל ולפעמים לנצח. 

לא להעז זה לא לאפשר לחיים להתהוות.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות