מעבר לגדר

נוסעת הביתה, על הכביש המתפתל בבקעה. הצמחיה צרובה משמש. אורות וצללים משחקים על ההרים, וואדיות ופסגות, ואני חושבת שוב: איזה צילום נהדר זה יכול להיות.
 
שעת דמדומים, מהעבר השני נדלקים בזה אחר זה האורות בבקעה הירדנית, מרצפים את הדרך בשלל צבעים וניצוצות. ובין לבין מבצבצת הגדר.
ברדיו מתנגן שירה של נעמי שמר: "עצוב למות באמצע התמוז, דווקא כשהאפרסקים בשפע." היכן פוגשים אותי ימי תמוז הללו הרווים בדמעות. את המוזיקה קוטעות הודעות על אזעקות באזורים השונים. חושבת על הורי המבוגרים: האם שמעו? האם הספיקו לצאת לחדר המדרגות? חושבת על ביתי שגרה בטווח הצבע האדום.
 
שם מעבר לגדר, יש אמא אחרת. ואני תוהה - מה בישלה היום לארוחת הערב, ואיזו כביסה תלתה על החבל, איזה שיר ערש היא תשיר הערב לילדיה?

"מעבר לגדר" צילום: אסתי לב (מתוך סדרת "תחושת מקום" בקורס המתקדמות 2014)

אני נזכרת בבני, שכשהיה בן חודש גויס בעלי למלחמת שלום הגליל. כשקמתי בלילות להניק - הייתי מציצה בעינית דלת הכניסה, בתפילה בלב-שלא יידלק האור במדרגות, שלא יתקרבו לדלתי נושאי בשורות. הנקתי ולחשתי באזניו את מה שאומרות אימהות כולן: ילדי היקר, כשתגדל כבר לא יהיו מלחמות, כשתגדל לא תצטרך ללכת לצבא, בקנה יהיו רק פרחים.
 
לוחשות אימהות שלום.
 
בני היום אב לילדים בעצמו, ועדיין בצבא, שנים רבות. והיום הוא זה שאומר לי: אמא, לא לדאוג, אנחנו כאן, מגנים על הבית והמולדת. אנחנו כאן כדי שתוכלו להמשיך לחלום, ליצור, לחיות ולשמוח. וכבר איני מבטיחה לנכדי שלא יאלצו ללכת לצבא.
ימי התמוז: ימי קושי ופורענות מדורי דורות. בחום הגדול הזה החל המצור על ירושלים, בחום הגדול הזה, חרב בית המקדש. ימים בהם ידענו מחלוקות ושנאת חינם. בית המקדש שהיה הלב הרוחני של האומה והעם כולו התפזר לגלות. וזו הגלות שאנו נושאים אתנו: ההתבוננות רק על הקושי, התלונות והביקורת, הפסימיות והייאוש. המקום בו שולט הספק וההיסוס.
 
ואני נזכרת שכיסא הלידה נקרא: משבר. ומי כמונו האימהות יודעות שכדי ללדת יש צורך לשבת על המשבר, להסכים לחוות כאב וצירים, ואולי אפילו לא למהר מדי לטשטשם בעזרת האפידורל. לדעת שדרך מעבר במיצר אנו מביאות לעולם חיים חדשים, דרך הכאב אנו גדלות ומגדלות.
 
רק בהסכמה להיות בחושך, ללא פחד, אנו מגלות את האור בתוכו. 
כמו בצילום: חשיפה ארוכה, שהייה, המתנה ואז נחשפת המתנה של התמונה.
וכך אני בוחרת להכניס אל הגלות הפרטית שלי את ה-א'. את האלוקות, את האמונה. כך אני הופכת את הגלות לגאולה.

צילום: אסתי לב (מתוך סדרת "תחושת מקום" בקורס המתקדמות 2014)

 

אמונה בכוחותיי, אמונה בידיעה שיש בתוכי את כל המשאבים הדרושים לי לצמיחה, לריפוי ולשמחה. אמונה שיש בורא לעולם, ויש לו תכנית נפלאה בשבילי. וגם כשאיני רואה עין בעין את הטוב, ואיני מבינה תמיד את כוונותיו - אני מוכנה לבטוח ולדעת שיש בשבילי טוב מוחלט.
וכמו שאמרה רחלי, אמו המדהימה של נפתלי פרנק ז"ל, לנוער ולכל העם שהתאחד בתפילה לשובם: "גם אם תפילותינו לא יענו, אל תאבדו תקווה, תמשיכו לחיות ולשמוח".
 
בעבר כשרעמו התותחים - שתקו המחלוקות. אבל היום אנו חיות בעולם גברי: מהיר, אינסטנט, עולם של סלפיש. כולנו מצלמות ומצולמות. כל אמירה, כל מעשה כל הגיג, הכל מפורסם כאן ועכשיו ומהר. התקשורת מציפה אותנו במלל ובלהג, וכבר אין מחכים לשש אחרי המלחמה כדי להעביר ביקורת, והתדר הגברי נושא קולו: חד, תוקף, קווי, נלחם, מבקר, עושה.
 

יש לנו הנשים כוחות של אהבה, מיכל גדול להכלה וקבלה של האחר והשונה. רחם מלאה רחמים כלפי כל בן אנוש וכל בריה ובעל חי. בואו אנו הנשים נעצים את התדר שלנו: רוך, רגישות, אמפטיה, שהייה, שתיקה, הקשבה.
אחדות של כולנו. אחדות ולא אחידות. אחדות המכילה בתוכה פנים שונות, דעות שונות, אמונות שונות. נרבה אהבה וטוב.
נאפשר להתבונן על המציאות דרך מסגרת שונה, ניתן לצללי העבר לדהות ונברא מקום בו ההשתקפויות שלנו אישה אל אחותה, אמא אל ילדיה, יעצימו את האור המיוחד הנמצא בתוכנו.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות