ממשיכה להאמין בשלום

שנים עבדתי בפרויקטים משותפים של נשים ערביות ויהודיות שמטרתם לקרב לבבות שנכיר אחד בשני נלמד על תרבות ומנהגים, על החגים והכיף ליצור שותפות וחברות בין המשתתפות. זו הייתה תקופה ארוכה של חיים בדו קיום, בניית חברה משותפת המבוססת על כבוד והערכה ותחושת בטחון. אני מאמינה שיש מקום לחיות יחד. שני העמים סבלו שנים ארוכות וזה יגמר רק אם אנחנו נפעל לפי הערכים של האנושיות, נכיר בזולת ונהיה אמפתיים זה כלפי זה. בימים אלו אנחנו עוברים תקופה קשה. במיוחד אחרי רצח הנערים היהודים וגם רצח מוחמד אבו חדיר, הזעם משני הצדדים גורר אתנו למכות של שנאה ונקמה.

אחירות 8.3.11

אחר הרצח הנורא של הנערים, החלו מקרים מבהילים מאוד בכפר שלי, ערערה. מתנחלים ואנשי תג מחיר נכנסו לכפרים והיו כמה ניסיונות חטיפה של ילדים. זו הרגשה איומה - הרי כולנו בכפר מכירים את הרכבים האחד של השני, ופתאום מסתובבים בכפר רכבים זרים עם אנשים בעלי מראה יהודי - דתי, והילדים מדווחים שהאנשים האלו דיברו איתם וניסו להכניס אותם לרכב! זה קרה כמה וכמה פעמים והקהילה הייתה נרעשת מאוד - איך ייתכן שלא שמעו על כך מילה אחת בחדשות? 
 
לראשונה בחיי הרגשתי מאוימת וחסרת אונים. אני מפחדת על הילדים הקטנים שלי ולא נותנת להם לצאת מהבית. מהילדים הגדולים אני מבקשת לא לנסוע לערים, שלא יתקלו בהתקפות של שנאה, וגם אני עצמי נמנעת מלנסוע לקופת חולים או לקניון בחדרה, חוששת לעלות לרכבת כדי לא לפגוש את האלימות של מתלהמים שעשויה להתלקח שם... אני עם לבוש דתי וכולם ידעו שאני ערביה מוסלמית.
  



בעקבות המקרים האלו ותחושות האיום והזעם שבאוכלוסיה הערבית היו הפגנות של ערבים מהכפר שלי. האנשים שהשתתפו הם רובם ככולם הם בחורים צעירים ומתוסכלים שלא יודעים איך לפרוק את הזעם שלהם. אנחנו כקהילה שוחרת שלום עושים ככל יכולתנו כדי לרסן את הקולות הקיצוניים האלה שממשיכים את מעגל השנאה וההרס. לצערי מה שהחריף את המצב הוא שהמשטרה בוחרת להיכנס לעימות עם הצעירים האלה, בעוד שבנוגע לקריאות 'מוות לערבים' שנשמעות שוב ושוב ברחובות באזורנו, המשטרה לא עושה דבר.
 
לאור ביטויי השנאה כלפי ערבים הרגשתי בודדה וחסרת אונים. שיתפתי את העמיתים שלי בגבעת חביבה וקבלתי מענה נפלא. הם יצאו וגינו את המעשים האלה ביחד עם ראשי המועצות באיזור. לכך התווספו גם פעולות נוספות של ארגוני שלום באיזורנו (גשר על הואדי, ואדי ירוק) אשר הפגינו בצמתים את החברות והשותפות שבין ערבים ויהודים - זה הרגיע אותי קצת, החזיר לי את התקווה ללה ואת האמונה שניתן יהיה לחזור לשגרה. 
 
הבעיה עכשיו היא המלחמה עם עזה. אנשים חושבים שאם אני אזרחית ישראלית אני אמורה להיות בסולידריות מוחלטת עם כל הפעולות של המדינה, כאילו אני לא חולקת את אותם השורשים עם האנשים שכרגע נמצאים תחת הפגזות של חיל האוויר, כאילו אני לא אומרה להרגיש דבר בנוגע למשפחה שלי שנמצאת שם. משפחות שלמות נהרגות, מבנים ותשתיות נהרסות. לדעתי זה לא מביא בטחון לישראל בכלל, אלא רק מעצים את את הזעם והפחד מישראל ברחובות עזה, ולכן האנשים שם נותנים לחמאס יד חופשית. אני מאמינה שרק תהליך משא ומתן ודיאלוג יביא שקט ובטחון ושלום לכולנו. לתת לאנשים לחיות בכבוד ולא כמו בכלא.

למרות כל הקושי, עדיין אני מאמינה שהשלום אפשרי ואנחנו הנשים יכולות להשפיע על המצב הקיים. 

אפשר לבנות מציאות אחרת, לדאוג לילדים שלנו שיקבלו חינוך יותר טוב, שתהיה פריחה כלכלית ועסקית ושנחיה בשוויון ובכבוד הדדי.

תגובות

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות