מה למדת במפגש היום, אימא שכולה אחת?

כשפנתה אלי ליאור והציעה לי לכתוב ולשתף מניסיוני במפגשי דיאלוג בין נשים ישראליות לפלסטיניות נעניתי בחיוב כמעט מיד, לפני שביררתי לעצמי מה ואיך ומדוע. גלגלתי בראש נקודות מפגש איתן, פרויקטים משותפים. ברור היה לי שמילת המפתח היא מורכבות. 
 
פניתי לחפש באלבומי התמונות שלי מה ישקף את ההתבוננות שלי (אני מגיעה למפגשים עם המצלמה, ברגעים קשים היא עוזרת לי להתנתק מהכאב ומהתסכול ולהיות בעמדה של מתעדת). תוך כדי החיפוש מצאתי תמונה שצילמתי בבית ג'אלה. העליתי אותה לפייסבוק וכתבתי שהיא מהדהדת לי את שבריריות הקשרים, וכמה צריך להיזהר ולשמור על המארג הדק שלהם.

אחת מחברותיי הגיבה מיד על התמונה: "אורה יקרה, אם יש מקום לתקווה את התקווה שלי". 
אז בלי להתכוון היא חזרה על הרצון שהביעה ליאור: "שמירה על להבת התקווה בימים אלו".

איך הגעתי למפגשי נשים אלו?
זמן קצר אחרי שאחיו החייל נהרג בפעילות מבצעית הגיע הביתה מביה"ס אור, בני הצעיר, הוא היה אז בכיתה י"א, ואמר: "אימא, הייתה לנו היום הרצאה של הורים שכולים מפורום משפחות שכולות ישראליות-פלסטיניות. הם מדברים כמוך. אני חושב שיתאים לך מאד להצטרף אליהם". זה היה אי-שם בתחילת שנות האלפיים.
 
ידעתי מדוע חשב כך. את ההספד על אחיו פתחתי באמירה ובשאלה: "אבות אומרים "קדיש" מה אומרת אימא על קבר בנה?", וסיימתי במילים: " רז, יקירי, במלחמה משיגים רק דבר אחד – עוד אימהות בוכות, שלא יכולות לומר דבר!!!".
משהו בתוכי זעק כבר אז: "חייבים לדבר. חייבים לדבר".

אבל לקח לי זמן עד שהצטרפתי לפורום. לא כל המסרים שלו התאימו לי. זמן ממושך הייתי "מאמינה רדומה", חיפשתי את דרכי. מה נכון לי, וכשמצאתי את הנישה המתאימה לי: חינוך, הפכתי ל"מאמינה פעילה". התחלתי במפגשי דיאלוג בבתי ספר. 
 
יום אחד פגשתי חברת פורום שהזמינה אותי להצטרף לפעילות אימהות. היא שכנעה אותי באומרה: "אם יש סיכוי לשלום זה רק דרך האימהות שיחנכו דור חדש שגדל על דיאלוג". הצטרפתי בזהירות. מעֶמדה של "לומדת את השטח" "מתבוננת". מסבירה לעצמי את מה שאני רואה ומבינה. מתרגמת לעצמי את הקשיים שלי, את הקשיים של הפלסטיניות, את נקודות החיכוך. זוכרת איך הגוף שלי קפא כששמעתי במפגש הראשון איתן את המילה: "כיבוש". באתי לדבר, מדוע מטיחים בי 'כיבוש'?
 
"באת ללמוד, זוכרת?" נזפתי בעצמי והסדרתי את הנשימה. אבל כשסיפרתי במעגל את "הסיפור שלי" (אודות נפילתו של רז), קמה סיהאם, אותה פגשתי לראשונה רק כחצי שעה קודם לכן, ופנתה אלי באנגלית: "אני רוצה לתת לך חיבוק, את מרגשת אותי", והתקרבה אלי לחבקני. 
 
אז סיהאם יודעת אנגלית, אבל רוב הפלסטיניות איתן אנו נפגשות אינן יודעות אנגלית ו/או עברית. כל השיח נעשה בתרגום סימולטני, ולפעמים הייתי מתה לדעת ערבית כדי לדעת שהתרגום הוא אכן נאמן (וזו בהחלט נקודה להתבוננות אצלי), אך זו לא רק שפת המילים ששונה ולא מוכרת. זו תרבות שלמה שונה, אחרת. זו התנהלות אחרת.

 

במפגשים הראשונים עם הנשים הן חזרו ופירטו בפירוט רב ביותר את הדרך בה נהרג יקירם. אנחנו, הישראליות השכולות, כבר "זזנו" מהצורך למסור בדיוק רב מה קרה. לנו יש קבוצות תמיכה, חֶברה שעוזרת, פסיכולוגים. אז אנחנו מוסרות דיווח על הפרטים "היבשים". הן, הפלסטיניות, נמצאות ללא כל תמיכה נפשית אחרי האובדן שלהן, ומאד חשוב להן שאנו, הישראליות, נדע שהן כואבות. שכל עולמן חרב עליהן (האם ייתכן שהן חשבו שאנחנו לא מבינות זאת?)

פורופ משפחות שכולות, אורה לפר מינץ, נשים מצלמות
מתוך מפגש יצירה על נייר שנערך בזכרון יעקוב אשר בו הביאה כל אחת דברים השייכים ליקירה, טחנה אותם ויצרה תמונה חדשה


קושי אחר שלי היה בשאלת הנרטיב. הצטרכתי לעבור תהליך עם עצמי כדי להפסיק לחפש את האמת ההיסטורית ולפתוח את עצמי להקשיב לסיפור שהאדם מספר לעצמו ולנו. במסגרת "פרויקט נרטיב" של הפורום יש סיור של שתי הקבוצות ב"יד ושם" ואחר כך מפגש בו הפלסטינים מציינים את "השואה" שלהם.

פתאום הבנתי שלב ליבו של הקשר הוא פתיחת הלב להקשיב למה שהאדם מספר. 
עם זה אנחנו צריכים להתנהל ולא עם האמת שלנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. 

כן, זה בהחלט לא פשוט. כי צריך להקשיב לדברים שלא קל לשמוע, אבל כל זמן שמדברים ויוצרים ונפגשים - מורידים את חומות האיבה.
כשחבריו של רז (שהקצינו עמדותיהם לימין אחרי נפילתו) שואלים אותי מה אני מחפשת בבית ג'אלה אני עונה להם שאני מחפשת דרך. 

דרך איך למנוע מאימהות נוספות את כאבי השכול.

פתאום הבנתי שלב ליבו של הקשר הוא פתיחת הלב להקשיב למה שהאדם מספר. עם זה אנחנו צריכים להתנהל ולא עם האמת שלנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. כן, זה בהחלט לא פשוט. כי צריך להקשיב לדברים שלא קל לשמוע, אבל כל זמן שמדברים ויוצרים ונפגשים – מורידים את חומות האיבה.

כשחבריו של רז (שהקצינו עמדותיהם לימין אחרי נפילתו) שואלים אותי מה אני מחפשת בבית ג'אלה אני עונה להם שאני מחפשת דרך. דרך איך למנוע מאימהות נוספות את כאבי השכול.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות