מסע אל תוך עיניה של בת'-הצילום כמעשה אהבה

אי שם באריזונה, ישבנו ליד שולחן אוכל קטן ועגול, מתחת ליריעה גדולה ולבנה שהתנופפה קלות ברוח. חמישה אנשים זרים זה לזה, מחויכים, אוכלים ארוחת צהריים ומתענגים על הנופים המרהיבים העוטפים מכל עבר - גבעות ירוקות ורכות, קקטוסים ושבילי עפר אדמדמים, ענני צמר גפן מושלמים אשר שטים לאיטם אל עבר ההרים הכחולים הנישאים באופק.

האוויר היה מתוק, וכך גם האווירה ליד השולחן - שיחות נעימות התנהלו, מבטים רכים, עיניים נוצצות, שמחות להכיר ולשמוע סיפורים מרחבי הגלובוס. שתי הניו-זילנדיות - אמא ובת (איימי היא רקדנית בקרקס ואמה, רות', מנהלת בית ספר לעיצוב שיער) סיפרו סיפורי קרקס מלהיבים, עורך הדין האמריקאי ברייאן חקר אותן בעניין, ובת' (אמריקאית ומיילדת) הקשיבה בעיניים ירוקות נוצצות. הישראלית שבחבורה, התמוגגה על הרב-גוניות האנושית שבסיטואציה ועל היופי החד פעמי שלה.

עם תום הארוחה, הוציאה רקדנית הקרקס הנופשת מצלמה קטנה ואדומה. קשה להאמין איך חפץ קטנטן כל כך יכול לשנות את האווירה בצורה כזו דרמטית. בריאן מיהר להתיישר בכסא ולסדר את תסרוקתו, רות' הייתה ממש חייבת לסגת אחורה אל מחוץ לטווח הצילומי ובת' נעה באי נוחות. אני הייתי סקרנית. "זה בסדר חברים, אני רק רוצה מזכרת" אמרה איימי והתחילה להקליק. אבל בת' התעקשה - "לא איימי, בבקשה... אני ממש לא אוהבת להצטלם... מ מ ש ל א". איימי הניחה את מצלמתה בהתחשבות ואני חייכתי אל בת' במבט שואל - רק לפני כמה דקות היא סיפרה לי שהתחביב העיקרי שלה הוא צילום. "כן, אני אוהבת לצלם" השיבה בת' למבטי ובקולה היה טון מתנצל. "אבל יש לי מחסום. אני יודעת שאני צריכה לעבוד על זה... הלוואי ואני אי פעם אצליח להיות נינוחה מול מצלמה...".

כמה פעמים שמעתי את המילים הללו. נכון, עכשיו הן נאמרות אי שם באריזונה ובאנגלית במבטא אמריקאי, אבל המחסום - אותו מחסום. כאילו אדם אחד עם פנים רבות מדבר אותו שוב ושוב. המצלמה נתפשת בעיניי רבים כנוכחות מאיימת; ככלי שבא לקחת מהם דבר מה במרמה; כסוג של חדירה לא קשובה ומרוקנת."את יודעת בת'" החלטתי להעיז, "אם את באמת רוצה לשנות את זה - אנחנו יכולות לגרום לזה לקרות". לרגע עמדה הצעתי באוויר השקט, ואז עלתה על פניה הבעה מבוהלת ונחושה כאחד - "אוקיי, אני רוצה לנצח את הפחד הזה". היא אמרה, והלב שלי מחא לה כפיים בשקט. קבענו להיפגש בעוד שעתיים באחת מקרחות היער שבסביבה.

* * *

שם, בקרחת היער, העיניים הירוקות של בת' מביטות בי. העיניים החומות שלי מביטות בה. שקט. אנחנו יושבות זו מול זו, המצלמות מונחות הרחק מאיתנו, ואנו חולקות שתיקה ארוכה, צוללות, מוקסמות אל תוך הנפש הניבטת אלינו מעיני האחרת. "לא לשכוח לנשום" אני אומרת ושתינו צוחקות. כן, זה מאתגר להאריך את המבט, למשוך אותו עוד ועוד. זה חושף, זה נוגע, זה מבהיל וזה מביך. אבל זו הדרך המהירה והמופלאה ביותר ליצור אינטימיות וקרבה, רגע לפני שאוחזים במצלמה. אנשים רבים היום אוהבים לצלם, אבל שוכחים להסתכל. עבורי, רגעים כאלה של 'חשיפה ארוכה' הם מתנה אדירה. הם מאפשרים לי להעמיק את ההסתכלות, להרחיב את הרגישות ולהביט באחר לא ממקום ש'מתחבא' מאחורי העדשה, אלא ממקום שנותן בדיוק את מה שהוא מבקש.

בת' עדיין מביטה בי, ואני בה. המרחב שנפתח ביננו מושלם בהדדיות שלו - אין צייד וניצוד, אין חודר ונחדר - יש חברות, יש הוקרת תודה ואט אט עוטף אותנו רגש התפעמות. הדממה בינינו מטביעה את היער והוא נעלם. אחר כך השיחים שמאחוריה נמסים ואחר כך הפנים כולן. נשארות רק עיניים, והניצוץ שבתוכן, וגלים גועשים של מסע חיים הניבט דרכן, ונהרות של יופי שנשפכים אל תוך ליבי. ובדיוק ברגע בו הלב שלי עולה כל גדותיו, דמעות מתחילות לזרום על לחייה. "אני כל כך מודה לך שאת מקדישה לי את הזמן הזה" היא אומרת, ואני מגיבה בפליאה - "יכולתי לומר בדיוק את אותו הדבר". אנחנו צוחקות, ובתוכי הידיעה: עצם ההסכמה לראות ולהראות, מעוררת את האהבה.

כעת, אני מרגישה שאפשר להביא את המצלמה. ולמרות שאני כבר אוחזת בה בידיי ורק רוצה לצלם כבר, אני מבקשת מבת' לעצום עיניים, ולהרגיש את היופי בגוף שלה. "נסי להיזכר ברגע בחיים שלך, שבו הרגשת הכי יפה שאי פעם היית. העירי את הרגע הזה בתוכך עכשיו, ורק כשאת חשה אותו ממלא את כולך, תפקחי את העיניים". העפעפיים הרטובים שלה עצומים בחוזקה והיא נושמת ארוכות. קליק.

 

צילום: ליאור מן


היופי הוא לא של אף אחד, אני חושבת לעצמי. לא שלי ולא שלה. היופי הוא נוכחות, הוויה, איכות שאנו יכולים רק להיות נשאים שלה ולאפשר לה לזרום דרכנו.
ואז עיניה נפקחות. קליק.

צילום: ליאור מן

בת' נוכחת במלאות והיא מעניקה לי ולמצלמה שבינינו את כל מה שהיא. עיניה מוארות והיא מספרת בשקט לי שעד לא מזמן לא הכירה בכלל בעובדה שהיא אישה. היא מניחה יד על הלב. קליק. 
 
צילום: ליאור מן


היא צוחקת ומחייכת אליי. 
אור שקיעה החל לשטוף את המישורים הירוקים והשמיים האדימו אט אט.
ובזמן שעובר, בת' ואני שוכחות את עצמנו במרחב של זהב, מצלמות האחת את השניה, ובין 'קליק' ל'קליק', עוד קליפה יורדת, עוד מעצור.
כשהתחיל להחשיך היא ביקשה שאצלם אותה גם כמה תמונות עירום ונעניתי בשמחה.
איזו זכות זו עבורי לראות אותה חוצה את הגבולות של מה שהיא 'יודעת' על עצמה ונולדת מחדש, רחבה יותר, חופשייה יותר, שלמה.
קליק.
 
צילום: ליאור מן


- - - - -
רוצות ללמוד לקבל כלים לצילום דיוקן אינטימי, ולתת למצולם חוויה מזינה ומעניק?

'פני אישה' הינה סדרת מפגשים בהנחיית ליאור מן,  אשר נרקמה עבור נשים אשר רוצות לצלול אל תמצית ההוויה והעשייה של 'נשים מצלמות'. 
הסדרה מורכבת מארבעה מפגשים המהווים מסע אמנותי אישי ורגשי, ומטרתה לפתוח בפני המשתתפות עולם חדש של צילום בלתי אמצעי, מהנה ונוגע.
לכל הפרטים לחצו כאן

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות