שני בחמש – יומן מפגש עם אהובה

בפרויקט קורס הבוגרות של 'נשים מצלמות' נפגשו כל אחת מהבוגרות - צלמת עם ילד או ילדה בפנימיית נוער. הרעיון לפרויקט ייחודי זה, נולד מתוך תפיסה ואמונה של 'נשים מצלמות' כי בצילום ובמצלמה קיים כוח מחבר ומקרב. המטרה היתה לאפשר לנערים ולנערות חניכי הפנימייה, הזדמנות להצטלם, "להיפגש" עם דמותם וסביבתם דרך עדשה מקצועית ואוהדת. הצלמות ביקשו להעניק לילדים הללו תשומת לב מרוכזת, אישית ועוטפת. מקום אשר בו קיים רק אותו הילד וכל הפוקוס נמצא לחלוטין עליו.

גילי אדלר, בוגרת הקורס המתקדם שהשתתפה בפרויקט כתבה מין יומן אישי בו תעדה את התהליך שעברה כל התקופה הזו. היא משתפת אותנו.

תודה גילי.

לפני שפגשתי את אהובה...

רוצה ליצור אינטימיות. רוצה להצליח להביא את האינטימיות הזו בפריים. רוצה לאפשר חופש במפגשים האלה. חופש של הילדה להיות בנוכחותי- כפי שהיא. חופש שלי להיות כפי שאני ולצלם.
חופש להביא את היופי ואת מה שפחות יפה ולאהוב את התהליך. חופש ללכת לדרך שהיא לא האזור הבטוח שלי ולראות לאן זה לוקח אותי.
אני רוצה קרן אור ועיניים. לפעמים יש לי תחושה שאלו שני המרכיבים המרכזיים שנחוצים לי לתבשיל הזה. עיניים של ילדה שמביטות לקרן אור. אני רוצה חיוך. אנושיות.
גיל 18 זה כבר גדול. זו לא ילדה קטנה ומתוקה.זה יכול להיות נערה מלאה חצ'קונים, שמנה ומכוערת.
ואז מה? זה באמת משנה? האם יהיה לי קשה ליצור את אותה אינטימיות אם זה נטול מתיקות?
ואולי בדיוק להיפך? אולי העובדה שהילדה כבר ללא המתיקות הילדית רק יעצים את הפריים? אולי יש עומקים במבט? הרי כל הילדים המתוקים האלה הם בסופו של דבר די צפויים במה שהם מביאים לפריים. זה בלתי אפשרי להגיע איתם לרבדים עמוקים. המבט - בסופו של דבר- תמיד יישאר מתוק.
ואולי גם כל העיסוק הזה חסר משמעות? כי בעצם מה זה משנה?
אני רוצה להיות נוכחת באותו רגע. אני רוצה להיות שם במפגש הזה שלי ושלה ולשחרר.
פשוט לתת למפגש בינינו להוביל. לסמוך על עצמי שכל מה שאני צריכה זה פשוט להיות שם כל כולי, והקשר שייווצר שם זה כל מה שצריך.
משהו יקרה. ואת המשהו הזה אני כבר אצלם.

פגישה ראשונה עם אהובה. 16.5.11

כמה את יפה! ואיזו עדינות. כף יד קטנה. אף קטן. עיניים גדולות.
את מדברת בשקט. כל כך בשקט.
את מדברת מעט. משפטים שלמים נאמרים בשתי מילים. לרוב במילה.
עולם שלם קיים בשתיקההשקט שלך מביא איתו משהו אחר.

צילום: גילי אדלר
צילום: גילי אדלר

עושה מה שמותר. לא עוברת על החוקים. אוהבת את שרית חדד.
רוצה להכיר אותך עוד.
כמה משפטים מהמפגש הראשון:

"מה עושה אם בית?"
"אם צריך.."
"מה?"
"כביסה."
"מה עוד?"
"שמפו..."
"מה עוד?"
"אם חסר שמפו..."

"בואי לספסלים"
"אסור"
"למה?"
"מעשנים..."

"לאן עכשיו?"
"לשם..."

פגישה שניה עם אהובה 23.5.11
יצאנו לטיול במושב.
"מה זה עושה לך לצאת לטייל מחוץ לפנימייה?"
"טוב!"
"מה זה עושה לך להרגיש?"
"זה עושה לי טוב!!"

התיישבנו על ספסל.
"מאיפה הצמידים?"
"חברה לימדה אותי. חברה מהאשפוז."
"איזה אשפוז?"
"אשפזו אותי."
"למה?"
"הפסקתי לאכול. הייתי אנורקסית."
"כמה הכי נמוך ירדת במשקל?"
"הייתי 27 קילו."
"מה הכי עזר לך?"
"הרופאים והאחיות שהביאו לי אוכל שאני צריכה לאכול. כולם היו צוחקים עלי איזה רזה."
"היית רוצה להיות שוב כזו רזה?"
"לא."
"היום בערב תצאי להליכה עם הבנות?"
"לא."
"למה? את אוהבת לצאת לטייל."
"זה מוריד במשקל."

הבאתי לה את האייפוד שלי עם מוסיקה של שרית חדד. היא מאוד שמחה. שמה את האוזניות וחייכה חיוך גדול. איזה אושר.
פתאום היא התחילה לדבר בקול רם.
נראה לי שהתקרבנו מעט.
ניסיתי לתת לשתיקות להיות. שיחררתי מעט.

פגישה שלישית עם אהובה. 30.5.11

הגעתי הפעם בשש וחצי. היה הפנינג גדול בפנימייה. מוסיקה, טבון על הדשא, ארוחת ערב חגיגית.
כל אחד הכין לעצמו פיצה.
פגשתי את אהובה עם חברה שלה. הן הכינו פיצה.
"מה קורה פה היום?" שאלתי
"פיצה."

אהובה הלכה להביא טוש כדי לכתוב את שמה על המגש.
כמה דקות עברו ואחת הנערות צועקת לי "אהובה בוכה על המדרגות."
הלכתי לכיוון המדרגות. ראיתי את אהובה שם.
היא שתקה. היתה מכונסת בעצמה, מנותקת מכל מי שקיים סביבה.
התיישבתי לידה, שלפתי את האייפוד ונתתי לה.
"קחי אהובה, רוצה?"
ללא מילים היא הושיטה את היד ולקחה. היא שמה רק אוזניה אחת.
כמה שרציתי לשלוף את המצלמה. דמעה עצובה כל כך זלגה לה מהעין ישר ללחי, כשהשפה העליונה שלה מלאה רטיבות מהדמעה שזלגה לה כבר קודם.
העיניים שלה הלכו והתעצבו בכל רגע- עוד ועוד. רציתי לחבק אותה. לא הייתי בטוחה שזה מה שנכון עכשיו. הייתי מוטרדת. רציתי לצלם. כל כך רציתי לצלם.
אז לחבק? או לצלם?
היא המשיכה לשתוק.
ניסיתי לשאול, "מה קרה אהובוש?"
"זה המטפלת שלי. היא לא דיברה איתי."
ועוד דמעה מתגלגלת על לחייה.
הפעם אהובה מנגבת את הפנים עם היד הכל כך עדינה שלה.
להוציא כבר את המצלמה?
אהובה ממשיכה, "בחיים אני לא אדבר איתה. היא לא רצתה לדבר איתי. היא היתה עסוקה. היא דיברה עם ילד אחר. בחיים אני לא אדבר איתה".
נגעתי בכתף הקטנה שלה בעדינות וניסיתי לנחם בלי לדבר.
הפעם אני שתקתי.
אהובה שקעה לה באייפוד. חיפשה את שרית חדד.
שתקנו.
הרגשתי קרובה.
הוצאתי מצלמה.
כל כך הרבה עצוב היה לה בפנים. ואני צילמתי.
היא לא הגיבה. לא שינתה את הבעת פניה. לא הזיזה שריר בפנים. ואני צילמתי.
אהובה שיחררה.
גם אני שחררתי. צילמתי מתוך קירבה. לא מתוך צהוב. באמת הרגשתי קרוב.
והיא נשארה כפי שהיא. לא זזה.
פתאום המדריכה הגיעה.
"אהובה , מה קרה?"
אהובה לא זזה ולא דיברה.
"זה בגלל שלא היה לי זמן?"
אהובה שותקת.
המדריכה מסתכלת עלי במבט שואל. הנהנתי עם הראש.
המדריכה פונה לאהובה "אהובה אני מצטערת. הייתי חייבת לסיים את השיחה עם הילדים האחרים. אז בואי נדבר עכשיו".
אהובה שותקת. מנותקת. מכונסת.
"אהובה את רוצה לדבר איתי אח"כ?"
אין תגובה.
"אהובה אני אתקשר בקו החירום ונדבר בערב. טוב?"
עדיין אין תגובה.
אני המשכתי לצלם.
המדריכה פונה אלי "איזה מקצוע מבאס. מה יכולתי לעשות? איזה קריזה!!"
והלכה.

פגישה רביעית עם אהובה 6.6.11

התקשרו אלי כבר פעמיים. אהובה שואלת מתי אני מגיעה.
אני קולטת שאהובה ממש מחכה לי.
היא אוהבת את הזמן שלנו יחד.
היא אוהבת את המצלמה.
היא אוהבת את הפוקוס.
היא אוהבת שאני רק שלה.
יש לנו קשר שהולך ומתקרב. אין לנו לו"ז לפגישות שלנו. יש לנו אותנו.

צילום: גילי אדלר
צילום: גילי אדלר

צילום: גילי אדלר
צילום: גילי אדלר

צילום: גילי אדלר

אהובה משתחררת, אני משחררת והאינטימיות מבצבצת.

הבאתי איתי פנס. רציתי לצלם את אהובה מול המראה

פתאום אני קולטת את אהובה שקועה בעצמה, עומדת מול המראה, מסתכלת לעצמה בעיניים עמוק עמוק.
מדי פעם עושה פרצופים. לעצמה. עם עצמה.
קליק.
היא ממשיכה עם הפרצופים. ואני ממשיכה לצלם.
היא נראית לי כל כך חשופה, כל כך אמיתית וכל כך אמיצה.
מתי פעם אחרונה אני הסתכלתי לעצמי ככה בעיניים?
 

פגישה חמישית עם אהובה. 13.6.11

אהובה לא רצתה להצטלם היום. חזרתי לא מזמן והרגשתי מוזר.
נתתי לה את האלבום שהכנתי לה, היא היתה בעננים. ריחפה מעל הקרקע עם חיוך שמח. ראיתי בה משהו אחר. מחובר. יודע מה הוא רוצה. שלם.
הרגשתי מוזר להיות לידה בלי לצלם. כיבדתי אותה והכנסתי את המצלמה לתיק.
עם כל השמחה וההתרגשות של אהובה חזרתי עם מועקה. חשבתי שנדבר שיהיה לנו זורם ביחד אבל במקום זה הרגשתי שהיא מרוחקת ממני. היא חזרה לדבר איתי במילה אחת. כמעט כמו בפגישה הראשונה שלנו. משפטים שלמים במילה.
למה????
מירי, מהפנימייה, אמרה שאולי היא מרגישה את הפרידה.
ואולי בעצם גם אני מרגישה כך? זו פרידה אמיתית. פרידה מקשר שהוא חוויה מסוג חדש לי.

חיבור שמרגישים בלב ובמחשבות. הרבה ״מחשבות אהובה״ יש לי לאחרונה גם כשאני לא נמצאת איתה.
ומה יקרה עכשיו. זהו?

אחרי שהכול הסתיים
זהו. נגמר הפרויקט.
בשתי הפגישות האחרונות היא לא רצתה שאצלם אותה.
הייתי מופתעת. איך יכול להיות? הרגשתי שנפתחנו התקרבנו התחברנו, ופתאום הכל נחסם.
מתוך סיפור החיים שלה היא יודעת איך להתנהג איתי. היא יודעת שהיו אלה הפגישות האחרונות שלנו. היא יודעת שיותר לא ניפגש.
היא יודעת להגן על עצמה. היא שומרת על עצמה. בזה היא ממש מיומנת.
אבל מה איתי?
לא התכוננתי לזה. נשאר לי ריק בתוך הלב.

 

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות