על דימוי גוף-ראיון מצולם עם דנה גטניו

"עכשיו אני מרשה לעצמי לספר, ערב לפני ראש השנה עברתי ניתוח להוצאת כל הסיליקון מגופי שכלל שפה עליונה וחזה. זה הדבר הכי טוב שקרה לי, פשוט להוולד מחדש. אני מקווה שבנות אחרות ימנעו מהשטות ויקבלו השראה ואומץ. הכל ניתן לתיקון. תודה."

כשראיתי את ההודעה הזו בפייסבוק ממש התרגשתי. לא בגלל שיש לי קשר לסיליקון (אבל ברור שהמחשבה בהחלט עברה לי בראש אחרי שהחזה שלי נהיה קטנטן יותר ממה שכבר היה אחרי הנקות ממושכות), פשוט כי הכרתי את דנה בנערותי והרגשתי שהיא עשתה את הדבר הנכון עבורה.
הכרנו כשהיא היתה בת 16, ילדת טום בוי אמיתית, כולה אש ואהבה גדולה לבעלי חיים מכל סוג. נפגשנו במקרה לפני כמה שנים בים כשהיא בחזותה החדשה, היה לי קצת קשה להבין את השינוי שעבר עליה.

צילום: ליה גנטניו

כשראיתי את ההודעה מיד הרמתי לה טלפון אחרי שנים שלא דיברנו, והיא, הסכימה לספר ולשתף אותי בכל מה שעברה.

לפני שנתחיל לדבר על הוצאת הסיליקון הייתי רוצה להבין איך הכל התחיל?

מגיל צעיר סגדתי ליופי. הייתי מוקפת בו. גדלתי בשכונה עשירה בצפון ת"א אבל אנחנו לא באמת היינו עשירים (סבא שלי קנה להורי את הבית) זה היה הקרקע לחוסר בטחון, תחושה של חוסר שייכות.
בנוסף, התפתח אצלי תסביך בגלל א-סימטריה בחזה. אני יודעת שזה שכיח שהשדים לא שווים בדיוק בגדלם אבל מבחינתי הרגשתי פגומה.

איך התבטא התסביך שלך לא-סימטריה?
עשיתי דברים בלתי נתפסים כדי להסתיר את הפגם:
הדבקתי את החזה בסלוטייפ רפואי כדי לסדר אותו והתפתחה לי אינפקציה נוראית מהדבק, כשהייתי עם בחורים הייתי מקפידה להרים את היד בזוית כזו שהם ייראו שווים בגודלם.
אחת הטראומות שאני הכי זוכרת קרתה במסיבת בריכה. שמתי בחזייה צמר גפן, ומישהו השפריץ עלי והצמר גפן נשטף במים. צחקתי יחד עם כולם אבל כשחזרתי הביתה רציתי למות.
מה שהיה לי הכי קשה זה שאמא שלי לא הבינה אותי, היא כל הזמן אמרה שזה רק אצלי בראש והכל בסדר. אבל אני הרגשתי שזה ממש לא בסדר. יצאו עלי שמועות בחברה: 'לדנה יש ציצי קטן וציצי גדול'. הייתי אבודה וזה התבטא גם, איך לא, בהפרעות אכילה. הרגשתי רקובה מבפנים. החלטתי שאני חייבת לעשות משהו שישנה את ההרגשה שלי.

וזה כמובן היה ניתוח...
כן. אחרי הצבא חסכתי כסף ועברתי את הניתוח הראשוןהקטנת חזה לתיקון הא-סימטריה
הייתי מלאת תקווה הרגשתי שחיי מתחילים.
אבל הניתוח הסתבך ונוצרו לי הדבקויות בעקבות דלקת שהתפתחה ופטמה אחת נכנסה פנימה. אחרי שנה עברתי ניתוח לפתיחת ההידבקויות אבל את הפטמות לא הצליחו לסדר.
הניתוח סידר את הפגמים פחות או יותר אבל עדיין, זה לא היה מושלם.
מאד התאכזבתי מהתוצאה אחרי כל הסיוט שעברתי וניסיתי לשים את זה בצד אבל מצאתי פגמים במקומות אחרים. הרגשתי שמנה מידי, לא מספיק יפה...
התחלתי לעבוד בחיי הלילה של ת"א. באותה תקופה נכנסה האופנה של סיליקון בשפתיים, ראיתי מסביבי בנות שעברו את הניתוח וזה נראה לי ממש יפה והחלטתי לעשות אותו.
אחרי השינוי אהבתי את עצמי כמו שלא אהבתי מעולם. הרגשתי נשית, קיבלתי הרבה מחמאות ומבטים.

נשמע טוב, אז מה הפר את ההרגשה הטובה הזו?
נכנסתי להריון. השפתיים התחילו להתנפח וידעתי שהגזמתי אבל אז לא היתה דרך להוציא את הסיליקון מהשפתיים. אחרי הלידה הנקתי במשך שנתיים וחצי. בגלל הניתוחים הצלחתי להניק רק מצד אחד וזה גרם שוב לשינויי בשדיים. חזרתי לנקודת הא-סימטריה.
אבל גם משהו טוב קרה במקביל.

ספרי על ה'משהו טוב' הזה...
תביני, אני בן אדם שמאד קשור לאדמה, לצד החייתי, הפראי, מאד מתחברת לתרבות האינדיאנית ופתאום אני אמא!
ברגע שהילדה נולדה הכל התחבר. הצמדתי אותה אלי ומשהו מאד פרימיטיבי, נשי התעורר, כמו פעם. היה ברור לי שאני מתאבדת על ההנקה גם אם החזה יפול לי לתחתונים. לא אכפת לי, לילדה שלי אני אתן הכל!
הרגשתי שקיבלתי מתנה, הזכות להניק, כי כמעט הרסתי הכל בניתוחים.

צילום: מירית הר לב

נכון, אחרי שנתיים וחצי של הנקה הציצי שלי הדרדר לשפל המדרגה. שתי שקיות שוקו ריקות ופטמה אחת שיוצאת החוצה, חזרתי לנקודת ההתחלה. הפעם ההחלטה לעשות ניתוח באה ממקום אחר, בלי ייסורי הנפש הנוראיים, פשוט חשבתי שאני ארגיש יותר טוב אם הם יהיו מלאים והלכתי על זה.
אבל אז משהו השתבש, יומיים אחרי הניתוחזיהום! שד אחד התנפח לי כמו פמלה אנדרסון וזה גרם לקופסית (כמו צלקת גדולה מבפנים) סיבוך מאד שכיח בניתוחים כאלו. בשלב הזה כבר ידעתי שהסיליקון היה טעות חיי ולא רק בגלל הסיבוכים.

כלומר?
ההרגשה הכללית עם סיליקון בגוף היא סיוט. אני למשל איבדתי את היכולת לישון על הבטן (שזו תנוחת השינה האהובה עלי). התחושה היא כמו לישון על שני כדורי סל. כשאת שוכבת את כמו בובה, הציצי לא זז. כשנוגעים בך משהו מת בתוכך, כאילו משהו משחק עם כדורים בתוך הגוף שלך. כשהייתי נתקלת באנשים ברחוב הייתי בטוחה שמרגישים את הכדורים.

את חושבת שכולן מרגישות ככה?
אני מוכנה לחתום שכן, אבל אף אחת לא תודה בזה.
בהתחלה את באופוריה, כולם מתלהבים, את מפצה את עצמך על הפעמים שהתפשרת על בגד ים, שלא לבשת בגדים מסויימים כי זה לא נראה טוב ואת נכנסת ללופ שהכל בסדר, הרופאים אמרו לי שזה יסתדר והגוף יתרגל - אבל הוא לא!
הניתוחים גרמו לי לשנוא את כל מה שאני אוהבת בחיים שלי: רכיבה על סוסים, אופנועים, טיפוס על קירות...

ואז החלטת להוציא את הסיליקון...
כן. רציתי להפטר גם מהסיליקון בשפתיים, שאותם גם התחלתי לשנוא אחרי הלידה, מראה "המוצצת" כבר לא התאים לאמהות.
הסתבר לי שהוצאת סיליקון מהשפתיים זה תהליך לא פשוט, שיכול לפגוע בשפה ולא ממש קל למצוא מי שינתח. הסיליקון מתאחה עם הרקמה וכדי להוציא אותו דוקרים את השפה כדי לפצוע את הסיליקון ולגרום לכיווץ.
ידעתי שיש כאן סיכון שהרי מדובר בפנים שלי, זה לא חזה שאפשר להסתיר אבל בשלב הזה זה לא עניין אותי. כל כך רציתי להפטר מזה, אמרתי לעצמי שאם משהו ישתבש זה יהיה העונש שלי על המעשים המטומטמים שעשיתי והייתי נחושה לחזור לעצמי.
עשיתי את הניתוח והוצאתי את הסיליקון גם מהשפתיים (עדיין בתהליך) וגם מהחזה.
אחרי כל הסיוט, נטולת סיליקון, צעקתי לעצמי בסלון: "את אמיתית, זה טבעי וזה שלך!"

עברת דרך ארוכה.
אני חושבת שלא יכולתי לעבור את זה אחרת בגלל מי שאני מבפנים. לא היתה דרך בעולם שאני אהיה שלמה עם עצמי אם לא הייתי עוברת את הסיוט הזה. אבל זאת אני.
אני חושבת שמי שהולכת לעשות ניתוח מאמינה שגם הבעיות האחרות שלה בחיים יפתרו דרך השינוי החיצוני. אבל זה פשוט לא נכון
אישה, אם היא לא אוהבת את עצמה היא השטן של עצמה
אני החלטתי שמגיע לי לאהוב את עצמי כמו שאני באמת.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות