כפר אריכא, כפר של תקווה

צילום: חדוה שפרעם

אור ראשון על המדבר, קור חודר מעט לעצמות מחלחל מתחת לצעיף ולסוודר. צינת האבנים שרויה דוממת על פני המרחב החרסיתי ההופך לזהוב למגעה הראשוני של השמש. עשן באור נע מבלי לנוע, כתם לבן שקוף למחצה צומח בין ההבטה שלי והחדות הזכה של תלכידי החומרים והאוהלים הפזורים על פני הגבעות הרכות.

כפר אריכא. המילה כפר אינה יכולה לתפוס את המקבץ הפזור, המושלך כלאחר יד, הנשרך לאורך דרך כורכר שלא הוכנה מבעוד מועד, אלא נכבשה אך ורק על ידי אותו צורך עיקש לשרוד למרות הכל ולחיות, למרות הכל, ולהיות לבית  למרות הכל, למקום ישוב לאנשים שזכותם לאדמה עליה חיו דורות מעולם הוכרה.

כפר אריכא הנו כפר אחד מני רבים המכונים אצלנו: "הכפרים הבדואיים הלא מוכרים". אסור לבנות כאן דבר, אין מים זורמים, אין חשמל או ביוב, אין חינוך. העוני, והשלטונות המציקים יצרו כאן פזורת פחונים שבורה, גדרות תיל מעורבלות בחבלי פלסטיק שחורים ישנים סבוכים אלו באלו. שטיחים צבעוניים פורחים חסרי ניחוח על גדר תיל דוקרנית, לצד צלחת לוויין וגדרת עיזים נוטה לנפול. עיניים שחורות גדולות של ילדה קטנה מביטות מבעד למעוין הגדר, מביטות בי קרועות לרווחה.

הגענו לכאן אתמול בערב להיות אורחיו של סאלם שהקים את הכפר. סאלם איש חייכן, ומספר סיפורים מפולפל, החליט להפוך את כפר אריכא לכפר אקולוגי תיירותי, שנתן להתארח בו ולהכיר בו מקרוב את חיי הבדואים של הר הנגב. בעוד הקהילה הבדואית עוברת את הטלטלה שאינה מדלגת על אף תרבות מסורתית המתנגשת בעוצמה במערב, התנגשות חזיתית קשה, ההופכת לרעב חסר מרפא לתרבות צריכה, מכשירים אלקטרוניים, אמצעי תקשורת חדישים, פלאפונים, טלוויזיות ועוד. וכאן בכפר אריכא, קם איש אחד והעז לראות את התהליך המשחית את הנוער הבדואי, הורס את בריאות הילדים (במקום חלב אם החלו לשתות חלב עמיד בקרטונים, הוא מספר לנו,) קם האיש האמיץ הזה ומנסה לעצור את התהליך, לחסוך את הניוון והאובדן ולהחזיר את הערכים של עבודה, רעייה, חיים פשוטים וממוזגים עם המדבר. כנגד כל הסיכויים קם האיש הזה שנולד בלב השממה  ולא הכיר דבר מלבד חיי השבט, עד שיום אחד הניח אותו אביו בהיותו בן שבע, באמצע כיתת לימוד בעיירה מצפה רמון שרק הוקמה.  הכיתה מלאה הייתה בילדים לבני פנים ומדברים בשפה שלא הכיר. מעכשיו , אמר לו אביו, מעכשיו אתה לומד בבית הספר הזה. סאלם מעולם לפני כן לא היה בתוך בניין סגור, מעולם לפני כן לא ראה בניין בטון במפנים, הוא לא פתח את פיו שנה.

אבל כך הוא למד והתערה ונאבק על קיומו והבין יותר מכל אדם אחר את המורכבות של שתי התרבויות ואת האופן שאחת מנסה למחוק את קיומה של השנייה.

את האוהל שהקים לאירוח הרס הצבא. האזור הוכרז כשטח צבאי סגור, כולם היו נגדו,  חוץ מקבוצה שהלכה והתגבשה של תושבי מצפה רמון שראו בו ובניסיון הזה קרש הצלה. אנשים שהכירו אותו מילדות באו ותמכו ונסו להילחם ברשויות עבורו ועבור הכפר. שמעו של הניסיון הקטן והאמיץ הזה התפשט, אנשים טובים החלו להגיע, להתארח, להביא קבוצות ואנשים אחרים. נשים ישראליות החלו ללמד את הנשים הבדואיות מלאכות יד מסורתיות שנשכחו או לתמוך בנשים שנשאו את המורשת של אריגה וטווייה דרך עידוד וחומרי עבודה.

הכפר נראה עדיין כמו מקבץ אקראי של מבנים, יש צוו פינוי והריסה על כל אחד ואחד מהמבנים בו, אבל החיים שוקקים בתקווה בגדילה זעירה, באהבה שיתוף ואכפתיות ובאחווה בגובה העיניים בין שתי תרבויות היכולות להעשיר זו את זו במקום לגזול זו מזו.

צילום: חדוה שפרעם

 

ברז המים היחיד בכפר, צילום: חדוה שפרעם


מראה הכפר

הילדים מאכילים גדי, בזמן הכנת ארוחת הבוקר עבור משפחתם.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות