מסעה של אישה מצלמת ללדאק

בקיץ האחרון נסענו בן זוגי דני ואני ללדאק שבצפון הודו, למסע קסום באיזור הרי ההימלאיה.
עד הרגע האחרון התלבטנו - עם אילו עדשות לנסוע? והאם לקחת את שתי המצלמות? לשנינו מצלמות דומות וכבדות (קנון 30 וקנון 40 די), אך מכיוון שאופיו של מסענו אמור היה להיות טרקינג בהימלאיה, ניסינו להקטין את המשקלים בתרמילי הגב שלנו למינימום.

בהתחלה חשבנו שאולי פשוט נחלוק בינינו מצלמה אחת, אבל שיחה קצרה בטלפון עם ליאור, שותפתי ב'נשים מצלמות', סגרה את הנושא - היא מכירה אותי היטב ולכן פשוט התגלגלה מצחוק כששיתפתי אותה ברעיון הזה. יכולתי לראות מבעד לעיניה את הסצנה שבה הזוג המאושר, העומד על מצוק יפיפה צופה על איזה כפר באור שקיעה זהוב, הולך מכות על המצלמה היחידה...
בסופו של דבר, שתי המצלמות עלו המטוס. דני לקח איתו את הזום הנפלא שלו,
עדשה מקצועית משובחת 200-70 מ"מ, ואני את העדשה האלופה שלי, 17-55 מ"מ 2.8f.

צילום האנשים המקומיים - מרחיק או מקרב לבבות?
לאחר הכנות מרובות ומרוגשות, מצאנו את עצמנו בבוקרו של הרביעי לאוגוסט, נוחתים במטוס המוטס על ידי אישה הודית צעירה (דבר שריגש אותי עד דמעות) בלה, בירת לדאק, בגובה 3500 מטר מעל פני הים.

השמים היו צלולים וזכים, טהורים, אחרי ימים של גשמים קלים. פסגות ההימלאיה המושלגות נצצו מזדקרות על רקע הסלעים הכהים, החשופים, אל התכלת העזה.

למחרת בצהריים כבר היינו ישובים בסמטאות הצרות של העיירה לה, בחלק המוסלמי הנשפך אל הרחוב הראשי, ואורבים לעוברים ושבים, תחת אור אלכסוני מעושן. עשן מדורה מילא את הסדק הצר בין הבתים, קווי אור נשפכו על הפנים, ואנו עמדנו שם מקליקים למוות, אחוזי אקסטזה. עדשותינו הבלתי נלאות צדו פנים נבוכות, אישה המסתירה את שפתיה, גבר מסמיק, שתי ילדות עטויות בדים צבעוניים, שביקשו מאתנו"בקשיש".

נפאל

הזום המופלא של דני איפשר לו לצלם אינטימיות, קירבה, ועדיין להיות רחוק מאוד.
אני נאלצתי להתקרב למרחקים מביכים, להרגיש את לבי המחסיר פעימה מחוסר נוחות.

משהו הרגיש לי לא נכון:
כן, באנו לקחת ולהיעלם אל חיינו המערביים, לקשט את האפרוריות המודרנית, הצפויה, בפנים השחומות האקזוטיות, באסתטיקה החריפה של העוני, המצטלם יפה כל כך וחשוף.

נקיפת לב, כיווץ עדין, ניסה להבקיע את דרכו אל הכרתי. ואז, כמו שליחה מודעת לעצמה של מצפוני המתייסר, עמדה שם אישה מבוגרת, קמוטה, בבגדיה הלדאקיים בצבע ארגמן כהה, ישנים וארוגים ביד אוהבת. פניה היו מלאות טוב לב, יופי וחוכמה. עמדנו שם מולה, מתים לצלם את הקמטים וצמות השיבה הזוהרות באור, אבל יודעים שיהיה זה חוסר כבוד מצידנו. הנחנו למצלמותינו להישאר תלויות על צווארינו, ובמקום לשאת אותן כחיץ בינינו לבין ה"אובייקט" פנינו אליה בחיוך רחב. "ג'ולה" אמרנו לה בחום, ("שלום" בלדאקית). "ג'ולה" ענתה.

ליבנו נפתח למראה החיוך שקיבלנו בחזרה. חיוך מתוק ויפה של אישה שראתה וחוותה חיים שלמים, שמחה ועצב, אהבה ומוות, אבדן ותקווה, תמימות של ילדה קטנה יחד עם חוכמת נשים אגדית. כבר לא היינו צריכים לצלם. לרגע עמדנו שם פרוקים מכלי נשקינו, חשופים, עינינו נפתחות אל עיניה, נפגשות מעבר לחומות התרבות, מעבר להפרדה של תיירים מול מקומיים.

הצילום הזה שלא צילמנו, צילם אותנו. כמו רנטגן חדר אלינו, נצרב בפנימיותינו. צבעים ורגשות בלתי מוחשיים יצרו כתמים של תובנה על פני הנגטיב הרגיש מכול, נפש האדם, נפש הצלם שלנו. אחרי כן כבר צילמנו אחרת. לא תמיד, לפעמים התפתנו, לפעמים חזרנו להיות מציצנים, אך הבנו שהדילמה עצמה, תמיד תהיה שם כשאלה פתוחה לגבי המוסריות של הצילום.

האם אנו לוקחים בלבד? האם אנו נותנים?

לפני שצילמנו אנשים תמיד השתדלנו לדבר איתם, לחייך, להיפתח אליהם, לתת להם לחדור אל תוכנו. העזנו לתת להם לפגוש בנו כבני אדם ורק אז לשאול, לברר, להשתמש במצלמה ככלי שרואה את יופיים, את חייהם הארוגים בניחוחות אחרים. קשה לתאר עד כמה חוויה של צילום כזה ממלאת ומרגשת. הפורטרטים היפים ביותר שצילמנו, היו השתקפות של הפתיחות והחמימות שנוצרה בינינו הצלמים, לבין אנשים יקרים ואהובים שפגשנו לאורך הדרך. פעמים רבות ביקשו הם בעצמם שנצלם אותם ואהבו להסתכל בתמונותיהם במוניטור של המצלמה. הם התמסרו בשמחה לעדשה שהפכה להיות כלי של קירבה, העין הרואה את היופי הנדיר של חיים שעדיין לא עוצבו על ידי הדימוי האמריקני והמערבי של ג'ינס וטלוויזיה.

נפאל

כך זכינו לפגוש חיים הקרובים אל האדמה, פשוטים ומרהיבים, אנשים שליבם פתוח וחיוכם רחב ותם.

התובנה שאיתה יצאנו מהמסע הזה היא שהצילום הטוב ביותר שלנו הוא הצילום שמשנה אותנו.

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות