על החיים ועל המוות

לזכרו היקר של אבי, ווילי זאב גוטמן שפרעם ז"ל
שהצליח לגשר בחייו על פני הפכים רבים.
איש תורה ומצוות, מחנך, אומן ואוהב אדם.יהי זיכרו ברוך.

הייתי בדרכי אל המפגש האחרון של קורס "הצילום כדרך לידיעה עצמית" שליאור ואני מעבירות בכל יום רביעי, כשצלצל הפלאפון. אחי הראל היה על הקו.
"אבא נפטר" הוא אמר, ישיר ופשוט.
מזל שבדיוק חניתי מול הבית של ליאור. בהתחלה ממש התפרקתי.
ליאור ארזה לי סנדוויצ'ים ואת המצלמה שלה עם כרטיסים רזרביים וכול העדשות. עדיין לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, אף אחד לא יכול לדמיין איך זה להיפרד מאבא. ידעתי שגם אני לא. בדרכי על כביש שש כבר החלה ללוות אותי תחושה מוזרה לגבי המצלמה שנחה בתיק השחור בספסל האחורי.

צילום: חדוה שפרעם

התחלתי לצלם מיד אחרי שחיבקתי את אחיי שכבר היו שם. הספקתי להיות עם אבא ולצלם אף אותו. בוכה ומצלמת, מפסיקה ומחפשת זוויות חדשות. מין דיכוטומיה שנראית לכאורה בלתי אפשרית. מצד אחד לחוות את הכול בטוטאליות, לתת לכאב ולאובדן לסחוף אותי, להתפרק בבכי מטלטל ומצד שני להמשיך ולצלם. בני משפחה וחברים קרובים, הרימו גבה. אחותי אף העירה: חדוה מה את עושה? פתאום זה התנסח בתוכי: אני חיה את חיי דרך המצלמה דרך המראות, דרך התמקדות בפריים המקפיא את הזמן. בדיוק כפי שאני רוצה ללוות את החיים, אני רוצה ללוות את המוות.

בהלוויה עצמה עוד היה רגע של מבוכה, בלבול, תחושה של אשמה, איך אני יכולה? האלונקה המכוסה בטלית מול בית הכנסת הישן, המוכר כל כך. המשטח המרוצף שבו ליוויתי כבר ידידים אהובים למסעם האחרון. לרגע התערפל הכול בראשי. אבי, אבי האהוב שוכב שם מכוסה בטליתו. הוא נראה קטן למידותיו, שקט כל כך. האנשים המקיפים את הרחבה הישנה, כולם דמו לתמונות, תמונות פני ילדותי הרחוקה.     

_MG_0410.jpg

כך התחיל מסע שנמשך על פני כל ההלוויה והשבעה, מסע אל ה"פנים" ואל ה"חוץ" כאחד; מצד אחד החוויה שלי כבת הנפרדת מאביה- ומצד שני הניסיון המתמיד להפוך את החוויה הפנימית למשהו המתנסח דרך דימויים, אור, קומפוזיציה וצורה.

בשבעה זרמו האנשים אל הבית. פנים אהובות של חברים שהיו ילדים בזיכרוני ועכשיו שיבה זרקה בשיערם. חברי הקיבוץ היקרים שקומתם שחה. לוחצים ידיים, מזילים דמעה. אחיי ואחיותיי וילדיהם. בני הדודים מירושלים. מסע של שבעה ימים שבו העבר הוטל אל ההווה, מתערבב בנפשי. היה המון כאב ובאותה מידה המון יופי ואהבה שזרמו אל בית הורי.
ידענו שבית אהוב זה על כול חפציו וספריו שנאספו במהלך שנים כה רבות, בעוד שבעה ימים יתרוקן מכול החיים התוססים בו ויאלם דום מאחורי תריסיו המוגפים.

על השולחן הונחו אלבומי תמונות ישנים וקופסאות נעליים גדושות תצלומים של בני משפחה; משווייץ, בלגיה, ליטה וירושלים המנדטורית, שמשכו את המבקרים למסע בזמן. קרובים רחוקים עלעלו בתמונות וזיהו את אבות אבותיהם. כך גיליתי למשל שלסבא יהושע הייתה אחות יפיפייה שנספתה בשואה ואף לא ידעתי על קיומה. פתאום כשהתבוננתי בפניה העדינות, שעגמומיות רכה נחה על עורן החלק הכהה, (כאילו כבר ידעה בעיני נפשה הפנימיות על האסון המתרגש לבוא) ראיתי להרף עיין את פניה של רחלי בתי ניבטות אלי.

ראיתי את הורי כילדים קטנים היושבים בחיקם של הוריהם. שלושה דורות שהונצחו בכלי ששינה את פניה של החוויה המשפחתית לנצח. המצלמה שעברה אומנם שינויים עצומים, במהותה העמוקה, לא השתנתה כלל. היא אפשרה לעצור את הזמן באמצעות אותם דיוקנאות. פנים מצהיבות שעיניהם הישירו מבט אלינו, בני בניהם על מנת שנזכור את קיומם.
אני צילמתי אותנו מביטים בהם, מחזיקים אותם ואת עצמנו כילדים והרגשתי שאני ממשיכה איזו מסורת שאינה מונצחת, של הצלמים עצמם שנשארו אנונימיים, נסתרים מעיין, מאחורי צידה האטום של המצלמה. 

כשכולם הלכו צילמתי אותנו, האחים וילדיהם ברגעים הקטנים של אכילה, שינה, חיבוק. בבוקר מוקדם הגיעו חברי המשק והרב למניין. בהתחלה הרגשתי במבוכה שנבעה מהחדירה של העדשה אל עולמם המופנם של המתפללים. (במיוחד שאני אישה הנחבאת מאחורי העדשה) אך אחרי יום עקשני שבו לא וויתרתי, הרגשתי שהם התרגלו אל נוכחותי שם."עזרת נשים מצלמות" כך כבר החלו קראו לי בחיוך.

רק אחרי השבעה יכולתי לראות שהשאלה שהציקה לי, הייתה שאלה שחיכתה לי מאז ילדותי ואחר כך במהלך לימודי האומנות בבצלאל. יש שאלות
שהולכות אתנו כל חיינו ואפילו מלוות אותנו אל הקבר.
האם אפשר לחיות את החיים וליצור אומנות מחומריהם מבלי להיות נפרדת מהם?

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות