דיוקן עצמי – מבט מבחוץ פנימה

מבט החוצה

עיני מביטה מבעד לעדשה. רואה את כל העולם מנקודת מבט אישית כ"כ. עוצרת לרגע נשימה ומקליקה. הקפאה של רגע חי אל תוך פריים אחד תחום במסגרת מרובעת.
ובכל זאת, בתוך המסגרת יש סיפור ודמויות, של טבע, פרחים או חיות, לפעמים אנשים, זקנים, ילדים, לפעמים זה הביחד לפעמים הלבד, שחור לבן או צבעוני, לפעמים מתעדת את מה שלא נעים ללב לראות ולפעמים זו האסתטיקה במיטבה. אבל לצלם את עצמי?

אני מודה, אוהבת לראות איך אני יוצאת בתמונות. למדתי לסובב את המצלמה ולצלם את עצמי מזוויות רבות. אפילו פיתחתי טכניקה לצלם את עצמי ולהיראות כאילו לא ידעתי שמצלמים. אבל דיוקן עצמי?

מורה אהוב שלי אמר פעם שסכין יכול לחתוך כל כך הרבה דברים אך לא יכול לחתוך את עצמו, משקל יכול למדוד כל כך הרבה עצמים, אך לא יכול למדוד את עצמו, הלשון שלנו יכולה לטעום כל כך הרבה טעמים אך את טעמה שלה עצמה לא תדע... והעין, ביכולתה לראות הכל רק לא את עצמה... זה כמו העצמי האמיתי הקיים בפנים אותו איננו יכולים לראות. זהו מן משחק שובב של החיים. את הכל אנו יכולים לראות, רק לא את עצמינו.

מבט פנימה

המשימה הפגישה אותי עם עצמי, עם הניראות שלי, עם נקודת מבט חיצונית כלפי עצמי. עכשיו כל הפוקוס הולך אליך. מה את אוהבת? איפה את מרגישה הכי בנוח? היכן שוכן הבית שלך בו את חופשיה ומשוחררת? באיזו סיטואציה היית רוצה להצטלם? מתי את חושבת שאת יפה? מתי את לא יכולה לסבול את עצמך מול המראה?

ככה בלי לתכנן נכנסתי למסע של גילוי עצמי, התבוננות, שיחרור.
הבנתי שאני לא אוהבת את עצמי כשאני מלאת ביקורת ושיפוט עצמי. כשקילפתי שכבות הבנתי שאני אוהבת, כ"כ אוהבת. אוהבת לחיות, אוהבת טבע, אוהבת אנשים, אוהבת לרקוד, אוהבת להקשיב, אוהבת את השקט, אוהבת את ההרמוניה, אוהבת גם את הדיס-הרמוניה, אוהבת את כל מה שמגיע אל חיי ומוקירה לכל רגע תודה.

 היה זה הזמן המדויק לקבל שתי שיחות טלפון מנשים יקרות עימן עברתי את המסע בשלושת חודשי הקורס. בואי נעשה מפגש. את תצלמי אותי, אני אותך. נראה את היופי אחת של השניה דרך עינינו.
שני מסעות מיוחדים ומרגשים בהן התקלפו השכבות, נוצרה אינטימיות ויחד הגענו לתמצית היופי האחת של השניה.

אל התמונות הנבחרות להגשה נבראו באורח קסם מלים שביקשו כמו מעצמן להתלוות אל העבודה. מלים שהן חלק ממני, מלאות אמונה, אופטימיות וראיית החיים כפי שהם, כגלגל שיש לו זמנים של בוסר, גדילה וצמיחה, שיא וקמילה. כמעגל המתגלגל בלי התחלה ובלי סוף...וכמה חסד יש בו.

כמה מלים אישיות של הודיה

מודה לך, ליאור יקרה, שבאמונה ורכות הייחודיים כ"כ לדרך בה את הולכת בעולם, פתחת לי את הדלת לפגוש את התינוקת שלך האהובה 'נשים מצלמות' אליה את כ"כ מחוברת ומסורה. את מעוררת בי השראה.
מודה לך, חדווה יקרה, מורה בחסד ומאירה בעצם היותך שהבאת את עצמך במלואך אל המסע איתנו. ראית את היופי שבכל אחת ואחת, בכל יצירה ויצירה ובעצם לאט לאט ובעדינות, בדרכך הייחודית, פתחת את ליבינו אל האהבה ושמחת היצירה.
יחד צחקנו, בכינו, היינו ילדות, נשים, אימהות וכן, גם זקנות השבט.
מודה לך על התהליך הקסום והמעצים שעברתי בליווי שלך שמורכב מכ"כ הרבה איכפתיות, רגישות וראיית הפרטים הקטנים, יד ביד.
אפרת ואיריס, מודה לכן על המפגש האינטימי והמיוחד כ"כ עם כל אחת מכן, על ההסכמה שלכן להיחשף אל מולי ואל המצלמה שלי במלואכן עם סודותיכן הכמוסים וכל היופי המהדהד מכן ועל התמונות המדהימות שצילמתן אותי אתן. כמה מרגש זה להתבונן שוב ושוב ביצירה שלכן בה אני באופן לא שיגרתי נמצאת במרכז.
בנות קורס שהפכו לאחיות לב. מודה לכל אחת ואחת מכן על מה שהינכן, על היופי והאומץ לעבור מסע אמיתי ועמוק. הנוכחות שלכן היוותה חלק בלתי נפרד מהדבר המופלא והקסום שקרה לנו שם.

מאחלת לכולנו להמשיך לאהוב את אותה אישה שמציצה אלינו מן המראה.
>> לצפייה בגלרית התמונות - דיוקן עצמי, נא ללחוץ כאן

שלכן בלב פתוח ואוהב,

אפרת שקד.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות