התגלות

 

אני מגלה שהכוח העצום של המצלמה,הנו לבודד את תשומת הלב עצמה, ככוח הנע קדימה וסוחב מאחוריו את התודעה (המחשבה,הרגש, התחושה). ככל שאנו נעשים מודעים יותר לעוצמה של הכוח הזה והיחודיות שלו, ההבטה החוצה דרך העדשה מתחילה לפעול באופן מסתורי על המרחב הפנימי שלנו. ככל שנצעד בכניעה ובעיוורון בעקבות גחמותיה הבלתי סבירות של תשומת הלב, יתחיל תהליך מסתורי של משיכת מעמקים. כמו חבל הנמשה ממצולות הים ועולה לאיו סןחב עמו גושים אפלים מעורפלים, בלתי מוכרים, חומרי בריאה שקרן שמש לא שזפתן, עשביית מעמקים לחה ופרועה, הנובעת מתהומות וריק להם אנו קוראים באזלת יד מסוימת- תת המודע שלנו.(קולקטיבי ואינדבידואלי).

 

בתחילת דרכינו עם המצלמה, נוטה תשומת הלב לרצות, למצוא דימויים הנחשבים ליפים, מדוייקים, צילומים טובים ומשביעי רצון, אך עם הזמן משהו הולך ומתיר את מוסרותיו הלכודות בצורות היגיון ותבניות תרבותיות מוכרות ומקובעות, וברצון של האישיות למצוא חן, לרצות ולהצליח במה שנדמה לנו שמתקיים בחוץ, לו אנו קוראים ה"עולם החיצוני".

ככל שהצלם הולך שבי אחרי הכוח הזה, דרך הקשבה מוחלטת לגחמותיו, והסכמה להפנות שוב ושוב את תשומת הלב אל אובייקטים הנגלים לפניו ומבקשים אותה, נולד קשר חדש עם מרחב הנמצא מעבר לידיעתינו אותו.

המרחב החדש עוקף את דרכי "הידיעה" המקובלות, משליך את המודעות שלנו הרחק מעבר לגבול התפיסה הרגילה המוכרת שלנו ודרך התגלות הולכת וגדלה, מתחיל להוליד אותנו מחדש. הלידה הזו שונה מתהלכי התבגרות המוכרים לנו עד כה,(תהליכי שינויי, הבשלה, התגברות התפתחות וליניארית), משום שהיא נובעת ממקור אחר, שבמהותו אינו יכול להיות ידוע לנו. הנקודה הזו חשובה מאוד ככל שנשאף להבין ולהיות מודעים לתהליך, אנו נבלום אותו ונסקל את מהלכו. המשיכה של חבל המעמקים, כלפי מעלה חייבת להיות מעבר לידוע, מכוון שהידוע מייצר בהכרח את היודע ואנו רוצים ללכת מעבר לשניהם. ההסכמה ללכת אל תוך הערפל הסמיך לאיטה נפתחת ומגלה בפנינו עלולם מקביל המתקיים מעבר לאישיות המוגבלת והמכווצת שלנו.

העולם המקביל הזה הוא עולם אמיתי ממשי ובלתי משתנה. זהו עולם שהזמן והמרחב אינם שולטים בו. זה הוא עולם שבו הנצח בורא אותנו שוב ושוב ברגע הנוכחי, אותנו ואת כל מושאי התפיסה שלנו. אנו מתים ונולדים בפעימה הרמונית מושלמת של עזיבה ומציאה. המצלמה  היא הכלי המאפשר את נתינת המשמעות, ההיווכחות, ההתקיימות של כל הנגלה ובאותה נשימה את המוות המתרחש בו זמנית, בכל רגע של התגלות ופרידה.

על מנת להבין זאת לעומק אנו חייבים לשאול את עצמנו בכנות, מה היא המציאות? או יותר נכון מי הוא זה החווה אותה? האם באמת יש מציאות המתקיימת מחוץ לתודעה שלנו ולתפיסתה המושפעת תדיר ממניעים נסתרים או נגלים? איך אפשר לדעת את המציאות מחוץ לתודעה שלנו?

ככל שנעמיק לתוך שאלות אלו, הזהות העצמית שלנו עשוייה להתחיל ולהתפורר. נוכל בקלות לגלות שהיא עשוייה כולה מהנחות יסוד חסרות בסיס, עדות נסיבתית של מערכת חושים וזיכרון, הנתפסת על ידי הכישורים השונים של המוח שלנו והאינטרס העצום שלנו שנמשיך להתקיים כיישות נבדלת, ברורה ואנוכית.

המצלמה היוצרת בעזרת האור החוזר את הדימויים להם אנו קוראים מציאות, בצורה כל כך מדוייקת ומשכנעת יכולה לרמוז לנו על עולם שלם של אשליות אופטיות, המייצר את עצמו ומקרין את בבואותיו המשתנות על פני הכרתנו. כמו שאמר ישו, "באנו מן האור ואליו אנו הולכים". המצלמה מגלה לנו את הסוד והמסתורין שאנו סוג של הולוגרמות הנובעות ממקור אור מסתורי ויציב. שככל שנרפה ונסכים לעזוב שוב ושוב את המופעים עצמם של האור הזה, את הנרטיבים המוגבלים והקטנוניים שמהם עשויים חיינו, נוכל לגלות את מקורו. נוכל לגלות שהאור הראשוני הבלתי מחולק המקור עצמו הוא פשוט הווייה טהורה, לא מחולקת הבוראת את עצמה דרך פילטר ההתגלמות. כאור מוחלט אנו יודעים רק דבר אחד, אנו יודעים שאנו קיימים כמודעות ערה העדה לכל המתרחש. ממש כמו המצלמה שלנו, הנשארת עדה לא מעורבת, ואינה מתחילה לספר לעצמה שהיא אישיות ייחודית ושהתפיסה שלה את העצמים והאור הופכים אותה למישהו מסויים. המצלמה מלמדת אותנו על ה"עדות" חסרת משוא הפנים היכולה להתקיים בנו. אדישותה היא חוכמתה, הריחוק שלה מאפשר את ראייתה החדה והממשית.

כשאנו מפנים את תשומת הלב למשל לצלחת לימונים צהובה ורוטטת חיים, אין אנו מנציחים אובייקט המתקיים בוודאות, מקובע בתוך עולם של חוקים פיסיקאליים, אלא, אנו יוצרים את צלחת הלימונים דרך ההקרנה חסרת הזמן והמרחב של כוח היצירה עצמו הטבוע בנו. בצורה זו לא רק שהמצלמה עוזרת לנו לחלץ את סוד קיומינו כמודעות נצחית חסרת מגבלה, אלא בעצם המצלמה משתמשת בכוח המיקוד של תשומת הלב שלנו לברוא את המציאות שוב ושוב מרגע לרגע. בכל אחד מהשלבים משהו בנו ירצה לעצור, לנוח, לסכם את החוויה, לנתח להבין, לספר לאחרים, לקחת ממנה תובנה לעצמנו. אך המרחב הזה אינו מאפשר אף אחת מהאפשרויות הללו. התהליך מותנה בוויתור על כל אלו על מנת ללכת מעבר להם. למרות שאנו מנועים מלפרש או להבין על בוריים את הדברים, תחושת אושר ושלווה שאינם קשורים לדבר, תתחיל לפעום מתחת לפני השטח של הוויתינו. התחושה תתחיל לצור מרחב אינטימי שקט וחסר שם שיתמוך בנו במהלכם של חיינו והאתגרים שיופיעו בהם. ככל שנדע פחות וונסכים שלא להיצמד לתובנות ישנות ולזיכרונות שניהלו את חיינו, נגלה שממקור מסתורי מתחילים לזרום אלינו אנרגיה ואור חסרי פנים ובלתי מוגבלים. כל עוד נסרב להפוך את המרחב ל"ידוע" ולספר עליו סיפורים ולהמציא ממנו אידיאולוגיות ותורות (כך נוצרו הדתות במהלך ההסטוריה האנושית), הוא ייקח אותנו עמוק יותר ויותר היישר אל מצולות הקיום חסרי הפנים. דרוש אומץ ונחישות, כנות והסכמה לראייה חדה וחסרת אנוכיות, אך אפילו דברים אלו יוכלו להגיע בטיבעיות ככל שנתן למרחב המסתורי הזה לקחת אותנו אל מעמקיי המסתורין.

איזה צילומים נביא משם, אני תוהה? אולי נגטיב ריק, אולי חושך מוחלט, אולי אור בוהק ואולי כל הדברים האלו יחד ואף לא אחד מהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות