דיוקן עצמי

בחורף של שנת 2015 מתרחב על שרית עולמה. היא פוגשת במצלמה.

פגישה אמיתית. פנים אל תמונה. אור. חשיכה. טשטוש. תנועה. איזון לבן. צמצם. עומק.

היא פוגשת באהוביה, כמו פגשה בהם שוב לראשונה.

היא פוגשת בנשים עמוקות ורכות, שחודרות אל נבכי נשמתה.

היא פוגשת באני שלה מקולף ממסכות, היא פוגשת בהווייתה. זו התפשטה. ויחד איתה נשרו מעליה אמונות חוסמות וחומות אחרונות של בושה.

שרית שגודלה בבני ברק, השחורה, על צמותיה ההדוקות וחצאיתה. שרית שלחייה בערו מכל מבט שנדמה לה אסור, שעיניה בכו כשלא הבינו דבר מה, שדבקה בסיפור, שהתמסרה לעצב, ללבד. שרית האחת.

והיא מצלמת עצמה ומצטלמת בשבוע הכי קר בשנה, ואין בו אור, אך בוערת בה הנשמה, והגוף, החשוף, מגלה עצמו בפניה, והמבט בעיניה שב להביט בעיניה, אמיץ וישר. והיא מביטה בתצלומיה ורואה עומק ועצב וכמיהה, כמיהה לאהבה, וצליבה, ותשוקה לקסם, לזהב. כשסביב הכל שחור ולבן, נקודות של אור בוערות בחדרה הקטן. והיא מתחפשת. עוטה כתר וכובע והינומה, והיא צוחקת, והיא משחקת, והיא שותקת, והיא בודקת, והיא משתוקקת.

והיא מחפשת, ממשיכה, כי זו הדרך, כי לה המלוכה. ויש לה כלי מדויק ורב עוצמה, מצלמה.
תודה לנועה נוריאל הצלמה את עצמי.

נשים מצלמות, חורף 2015
 

* הבהרה: התצלומים המופיעים בפוסט זה צולמו במהלך סשן משותף בין שרית לנעה נוריאל, אשר במהלכו צילמה נעה נוריאל את התצלומים (מלבד אלה הבם נראית שרית אחוזת במצלמה). 

 






















צילום: שרית חביב ונעה נוריאל

ואחרית,
שהיא גם ראשית
 

חדווה אהובתי,
תודה שאת איתי,
שפגשת אותי בגלגול הזה הקצר,
שנשמת איתי רגעים שלמים של חיים,
שידעת אותי מבפנים,
שנגעת אותי במילותייך, שמהדהדות אותי, מדויקות, עמוקות
ממתיקות את מרירות עליו של התה הרותח שהוא ליבי,
שנחשף אלייך בתשוקה, בכאב,
שהתאהב.

התרגשתי לקראתך, ועודני