הדיוקן הטראנס-פרסונאלי בעידן האינסטגראם

בתקופה בה מסת בני האדם על פני הפלנטה עומדת בפני פיצוץ, הופך מאבקו של האינדיבידואל, לחוש ככול האפשר את המייחד אותו, המבדיל אותו מהאחרים, נואש יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית. 

 

עידן האינסטגראם הוא חלק מאותו ניסיון אינטנסיבי ופעמים רבות אף אובססיבי, של הפרט לחוש ולהנכיח את קיומו ההולך ומאבד את תחושת המציאות. חוסר קשר אל הפלנטה ואל חומריה הבסיסיים, הפיזיים, אדמה, רוח, מים, שמש ומזגי אויר מתחלפים, אף מעצימים את תחושת התלישות וחוסר המציאותיות של חיינו הנוכחיים. ה"אח הגדול" ושאר תכניות הראליטי מרמזות שאי שם בתוך המדיה הדיגיטאלית מסתתרת תחושת קיום אמיתית ושרק אם נצליח להנציח כל רגע ורגע בחיינו באמצעים פוטוגראפיים שדרכם ממש נוכל לראות את עצמנו (ואף נוכל לקבל הכרה מזרים גמורים העוקבים אחרינו במשך היום), אז ואך ורק אז נדע באופן ישיר שאנו אכן קיימים.

הצלם אינו מנותק מהמבנה הנפשי של תקופתו. הוא מחפש אחר מוטיבים פסיכולוגיים ונפשיים על מנת לייצר דיוקן או תמונת מציאות אותה הוא חוקר, באמצעותה הוא שואף לבטא את קיומו ואת ראייתו.

המורה הרוחנית האמריקאית ביירון קייטי הבינה את טבע ההיקשרות של מטופלים אל הטראומות של עצמם ואת העובדה שאותם אירועים טראומתיים הפכו לזהות עצמית מוצקה. לא משנה כמה סבל נגרם בהיצמדות אליהן הביטחון שהן מייצרות עבור האישיות, עבור תחושת הקיום, המוצקות של האינדיבידואל מספקת את כל הסיבות הטובות להישאר מזוהה עם עצם קיומן כחלק אינטגראלי מהזהות העצמית. ב"עבודה" טכניקה אותה פיתחה, היא מעיזה ושואלת את המטופל: "מי אתה ברגע זה ללא המחשבה שאכן עברת טראומה זו או אחרת?"  

בירון קייטי

התוצאות של הסשנים אותם היא מעבירה לפני קהל של מאות אנשים מהפכניות. אנשים שסבלו כל חייהם מתחושת קורבן ומסכנות בעקבות אובדן, התעללות, אונס, נכות או כל סיפור אחר, מתערטלים מהנראטיב ומהטראומה ובבת אחת מגלים שמעולם לא היו קורבנות באמת ושהמנדט לשחרר לחלוטין את הזיכרון והטראומה, תמיד היה בידיהם. דרך הוויתור על מחשבה אחת מחוללת סבל ומייצרת זהות עצמית, מתגלה חופש חדש מלא מסתורין, חופש מזהות עצמית וריפוי מלא. האדם מגלה מרחב חופשי מלא אנרגיה, שאינו מגדיר אותו מחדש אלא מציב אותו עירום מול גבולות הידוע, מעבר לגבולות האישיות.

רולאן בארת בספרו המפורסם "מחשבות על צילום", (הוצאת כתר) מנסה בדרכו הייחודית האקסטטית לגעת בנושא. עבורו ה"מסכה" ארשת הפנים היא לבדה מצדיקה ברמה מסוימת את קיומה של אמנות הצילום. לטענתו מספר מצומצם של אמני דיוקן משובחים הם לבדם ראויים, והשאר כפי שנראה לו, כמקרה הטוב מייצרים תצלומים "טובים""המסכה היא המשמעות הצרופה (כשם שמצאנו בתיאטרון הקדום) משום כך צלמי הדיוקן הגדולים הם מיתולוגים גדולים.." (שם עמ' 38-39). בהמשך מדבר בארת על חוסר הרצון של התרבות להתמודד עם דיוקנאות חודרים מדי ומעוררים להגות ומחשבה, ואף מספר על סירובם של עורכי ה"לייף" מגזין לפרסם את תצלומיו של קרטיס שהגיע לאמריקה ב1937, "משום שתמונותיו כך טענו, דיברו יותר מדי; הן עוררו מחשבות, הן רמזו על משמעות, משמעות שמעבר לפשט." (שם עמ' 41)

מה יקרה לנו כצלמים אם נעז לפגוש את המצולמים שלנו שלא דרך הדפוסים המקובעים של האישיות שלנו או שלהם? ללא מרכז פסיכולוגי עמוס לעייפה בזיכרונות ונראטבים? מה יקרה אם נעמוד מול המצולם שלנו ונתמסר לחלוטין לאותו מתח טעון העומד בין הסובייקט לאובייקט? בין מצלם למצולם, בין המצלם לעצמו, בין הידוע ללא ידוע? מה באמת יקרה שם?  

Native American, אדוארד קרטיס

אנו נמצאים בנקודה מרתקת בזמן, נקודה בה מופקע הצילום מידי ה"צלמים" והופך להיות מרכיב יומיומי, טריוויאלי אפרורי. כל אחד מצלם, כול מכשיר פלאפון יכול ליצור "צלם", דיוקן במהירות. האינסטגרם מאפשר לאנשים לצלם ואף לעבד את תמונותיהם במהירות האור, לייצא למדיות ציבוריות דרך הפלאפון, הפייסבוק והאינטרנט. אין היררכיה כמעט לגבי איכות מלבד ההמון חסר הפנים, המשועמם, העושה לנו "לייק" או עוקב אחרי כוכבי האינסטגאם שרק נרקיסיזם קיצוני יותר מבדילם, ומצליח לפלח לרגע את התודעה הרוויה מדי באימאג'ים נטולי משמעות. 

שמונים מיליון איש מנויים לאינסטגראם

דווקא בתוך המומנטום הזה נדמה לי, הגיע הזמן לנסות ולקחת את הצילום המקצועי והאמנותי המעמיק, אל דרך חדשה. דרך המצדיקה את השהיית המבט, את החקירה, את שאלת השאלות לגבי משמעות הדיוקן האנושי, צלם האדם, ודרכו לחקור את משמעותם של חיינו שלנו המשתקפים במצולם.

יכול להיות שבעולם שבו הטבע הולך ונלקח מאתנו, מוחלף בצורות ובתבניות מרובעות ומתות, הנובעות מהאגו והמחשבה, הופכת הכמיהה להתמזגות דרך חוש הראייה לחסרת מנוח. אנו מחפשים את השער שאבד לנו, שהיה זמין עבורנו דרך התבוננות ביופיו הטוטאלי וההרמוני של טבע חי ומשתנה. אם בעבר ציוץ ציפורים ופריחה אקזוטית היו מושכים את תשומת הלב אל הנמצא מחוצה לנו ועוזרים לנו לנוע אל תוכו ולהעלם דרכו, הרי שהיום המצלמה הופכת להיות הדרך שלנו לשים לב.

בסופו של דבר אולי הדיוקן האנושי הנו הדבר הייחודי ביותר בעולם זה של ריבוי עצום ואינסופי של צורות ותופעות. אותה צורת פנים שכולנו חולקים; אף פה, עיניים ולחיים. אותה תבנית, נחלתם של כל בני האדם באשר הם, הארשת הספציפית, שתיעלם בוודאות כצורה אורגנית עם מותנו הבלתי נמנע.  
הפוטנציאל של השהיית המבט, החקירה והניסיון לפענח את משמעותו של דיוקן אחד, עשוי להיהפך לשער אל הנמצא מעבר לכול אובייקט. אם נתן לראייה שלנו לנוע אל עומקו של הדיוקן נראה שאין היא נעצרת עליו אלא נעה דרכו וממשיכה הלאה מעבר לו, נעה אל המסתורין החבוי מאחוריו.

הפעילויות הקרובות של נשים מצלמות