חיים על פי צו הלב

ענבל טימור

מהפעם הראשונה ששמעתי על אירוע ה  BURNING MAN -בנוואדה התעוררה בי סקרנות גדולה ורציתי ליסוע ולחוות אותו בעצמי. יחד עם הסקרנות והרצון עלו גם פחדים גדולים… אני אוהבת מאוד הרפתקאות ויכולה להסחף – מה יכול לקרות לי שם, שאלתי את עצמי ונשארתי סקרנית וזהירה.

שרית חביב

בצהריים דפק הדוור. בקופסא היו זוג משקפי סקי, ורודות. כשקרעתי את העטיפה, והרכבתי אותם, צרחתי אל הבית שהיה עמוס במזוודות, שקיות ואקום, תחפושות, כובעים ומים מינרלים, בכמויות בלתי הגיוניות. רשימות רדפו רשימות. לא לשכוח דבר, שחלילה לא יהיה לי קר, שאתמודד עם סופות החול והאבק, עם המרחק, עם זה שאני נוסעת לבד, עם זה שעומד להגיע לשם איש שאהבתי בסערה לא מכבר, שיודע לבלבל לי את הלב, וגם, עם בקשה להתאהב.

חדוה שפרעם

הרבה שנים ניסיתי להמשיך ולחיות את חיי. כמו יונה הנביא ברחתי. לא רציתי להביא את הבשורה לא רציתי לחיות על פיה. זה כאב לי מדי להרגיש באמת כמה זה אבוד. בחיי התחילו לקרות צעדים קטנים איטיים שפשטו מעלי לאט בהדרגתיות את האישה שהייתי. הפכתי לטבעונית, הפסקתי לנעול נעלי עור, הפסקתי לצבור ממון, עזבתי את הקריירה המבטיחה בעולם הקולנוע והטלוויזיה ולמדתי לאיטי לחיות בפשטות גדלה והולכת.

אנהאר מסארווה

שנים עבדתי בפרויקטים משותפים של נשים ערביות ויהודיות שמטרתם לקרב לבבות שנכיר אחד בשני נלמד על תרבות ומנהגים, על החגים והכיף ליצור שותפות וחברות בין המשתתפות. זו הייתה תקופה ארוכה של חיים בדו קיום, בניית חברה משותפת המבוססת על כבוד והערכה ותחושת בטחון. אני מאמינה שיש מקום לחיות יחד. שני העמים סבלו שנים ארוכות וזה יגמר רק אם אנחנו נפעל לפי הערכים של האנושיות, נכיר בזולת ונהיה אמפתיים זה כלפי זה. בימים אלו אנחנו עוברים תקופה קשה. במיוחד אחרי רצח הנערים היהודים וגם רצח מוחמד אבו חדיר

פרסטו נאג'י

בעצם, החופש תמיד נמצא אצלנו בידיים ומתחת לאף :-) אנחנו אנשים חזקים ומשוחררים שאנחנו מתחברים לאמת שלנו, לדרך הלב שלנו ולא לקלישאות חברתיות. שאנחנו קשובים ולא חוששים להביע את דעתנו, רצונותינו ופשוט ללכת את הדרך. כי המלך הוא עירום ובמקרה הספציפי הזה, המלכה ;)