אודות המקימות

הכל החל בידידות עמוקה בין שתי נשים: ליאור מן וחדוה שפרעם.
נתיבי החיים הפגישו אותנו בשלב שבו שתינו היינו במסע של חיפוש רוחני והעמקה אל עולם הנפש, שתינו צלמות, שתינו נשים שרואות ביצירה חלק בלתי נפרד מתחושת הסיפוק והשמחה בחיינו. אפשר להוסיף לאיכויות המשותפות גם הרבה פלפל, קריזות שנוטות להתלקח ולדעוך באותה המהירות, ויכולת לצחוק על עצמנו ברגעי חולשה.


נוצר בינינו קשר שהוא מעבר לזמן - הרי על פי הפרש הגילאים בינינו יכולנו להיות אמא ובת, אבל הדיאלוג שנוצר בינינו היה כה עשיר ונלהב שהבדלי הגילאים נשכחו. היינו יושבות ומפליגות בתובנות לגבי החיבורים שבין עולם הרוח לעולם הצילום, שבין הההתבוננות החוצה אל העולם ופנימה, אל עולם הרגש והנפש. 

גילינו שפה שלמה שמכילה את החיבורים הללו, שנותנת עומק ורב משמעות למונחים כמו 'חשיפה', 'אור וחושך' או 'רגישות'. המצלמה בידינו הפכה לכלי של גילוי עצמי, אשר דרכו אנו חשות את היופי כאיכות שחיה בנו ולא כדבר חיצוני לנו. זיהינו שהמצלמה מעניקה לנו רגעים של שקט עמוק, ריכוז, תשומת לב טואטלית, שהיא נתיב עבורנו לחוויה של רגש נפעם, שמחה, אחדות.
צילום: אפרת ארנון ברזילי

לא חשבנו על התוצאה בכלל, התהליך עצמו היה משכר ואקסטטי. אבל כאשר עצרנו להביט בצילומים שנולדו מתוכנו יכולנו לראות עד כמה נטולי עכבות הם, עד כמה חיים ונושאים הד רגשי שאיש לא יכול להישאר אדיש לו. לשתינו יש תארים אקדמאים בתחום האמנות, ועדיין, שנים ארוכות של לימוד במסגרות הקונבנציונאליות לא הצליחו להביא אותנו לפריצת הדרך שחווינו אז.
אפשר להגיד, ש'עלינו' על משהו. השילוב בין חדוות היצירה, חברות נשית כנה, והמוכנות להעמיק אל עולם הנפש - הוא מעיין מים חיים. האמנות המרגשת הנולדת מהשילוב הזה היא למעשה תוצר לוואי של דבר עמוק הרבה יותר - הלידה של עצמנו. הגילוי של אותנטיות פנימית, של תעצומות נפש, של אהבת החיים והתשוקה העזה לחיות אותם במלאות.

יצאנו לדרך עם 'נשים מצלמות' ביולי 2008, ויצקנו את כל התובנות שאספנו אל המחזור הראשון של קורס 'אמנות הצילום מהלב'. ידענו שמשהו גדול מתחיל, מה שלא ידענו, הוא עד כמה המסע יהיה סוחף, תובעני ומתגמל. ההענות לעשייה שלנו יצרה כדור שלג מתגלגל של עוד ועוד סדנאות, פרויקטים משותפים ותערוכות. כל צעד שעשינו פתח עוד דלתות, הפגיש אותנו עם עוד נשים מופלאות והעיר בנו עוד דחפים יצירתיים ורעיונות. פעמים רבות כל כך היה נדמה שאנו רצות אחרי הישות הזו, 'נשים מצלמות' עם הלשון בחוץ והיא זו שמובילה אותנו, שלא לומר מושכת אותנו באוזן, מכריחה אותנו להתבגר, מנכיחה אותנו לא רק כמנחות אלא גם כמפיקות, יזמיות ומנהלות. 

צילום: שרון לפידות

עם השנים נוספו לנו שותפות נפלאות בצוות (אפרת ארנון ברזילי, תודה!) וגם הקשר של שתינו הלך והעמיק. אפשר לומר שמעבר לעובדה שאין בינינו מערכת יחסים רומנטית-זוגית, הפכנו להיות 'זוג נשוי' לכל דבר - מתווכחות, מתכסחות, סולחות, צוחקות, בוכות, שוכחות, מתעקשות, מתייאשות, מתלהבות, מתמוגגות, משתגעות, אבל מעל הכל - מחוייבות להיות האמהות הכי טובות שאנחנו יכולות לילדה המתבגרת שלנו - קהילת נשים מצלמות. מסע הגדילה המשותף שלנו הוא אחת המתנות הגדולות ביותר בחיינו ואנחנו חייבות אותו לנשים שעברו תחת ידינו, אתגרו ושאלו, הוסיפו את האש הפנימית שלהן למדורה וגרמו לנו, ועדיין גורמות, להאמין בעצמנו ולהמשיך עוד ועוד.


צילום: הלה אשחר

היום, כמו אז, זוהי רק ההתחלה. נכון לזמן כתיבת דברים אלו, ספטמבר 2014, אנו עומדות בצומת משמעותית ומרגשת שבה האתר החדש עלה לאוויר, אתר שהוא בית רחב ידיים לקהילה שלמה, לדיאלוגים ויצירת שיתופי פעולה וחברויות. אנו מתחילות לשתף פעולה עם מנחות נוספות ולהרחיב את מטריית הפעילויות שלנו, חטיבת העשייה החברתית משגשגת הודות להובלתן של רונית אליוסף ואיריס טננהאוס, אנו שואפות ליצור מפגשים קהילתיים שוטפים שישמרו על הגחלת ויצרו הזדמנויות לחיבור, וגם מכוונות עצמנו להפקה של כנס שנתי חגיגי.


וגם עכשיו, כמו אז, הדבר שאנחנו הכי שזקוקות לו זה שותפות לדרך, שיקחו את המתנה שלנו בשתי ידיים ויעופו איתה למקומות שאפילו אנחנו לא חלמנו עליהן. אז בואו, עלו לרכבת של נשים מצלמות. אין לנו מושג לאן היא תיקח, אבל יש לנו תחושה טובה לגבי זה.

ליאור וחדוה, ספט' 2014