צילום ונפש

אפרת סטרטינר

וכבר כמה ימים שהמילים פורצות מתוכי החוצה מחפשות את דרכן בין שבילי ליבי מתאוות לצאת אל האור.

ליאור מן

אני קוראת את מילותיה של ויסלבה שימבורסקה בשירה "שיחה עם אבן" (לשיר המלא) על אותה האישה אשר מתדפקת על דלתה של אבן וחוזרת ומתחננת בפניה להכניסה פנימה. פעמים רבות ידעתי את המקום הזה. כצלמת, כאדם, התבוננתי בנוף הדומם, וכמו ניסיתי לפתוח אותו לרווחה, שיחשף אליי, שמשהו מהדממה הזו ידבק בי, יגאל אותי מתזזיתי. וממש כמו בשיר, אותם תחנונים, הפצרות ושכנועים לעולם לא יענו בחיוב. מכיוון שחסר לי חוש ההשתתפות. זה החוש של הויתור על האני הנפרד שלי, על בועת מחשבותיי, על ידיעותיי, אפילו על כמיהתי להתאחד, ועל כל כמיהותיי כולן.

אליסיה שחף

כל פרט חשוב, בעיקר מה שלא נאמר. מה שגולש החוצה מהגוף כשהיא לא מודעת, כשהיא קצת מאבדת שליטה.

אירוס חיון

duende הוא אותו הדבר (מין לוגוס) שנובע מתוך הפנימי, הקרביים, מה שאי אפשר למדוד ,עולה מהרגליים ומתפרץ אל המהות, להבעת הגוף, להילה שעוטפת את בעלת הדואנדה…

חדוה שפרעם

התחלתי לצלם מיד אחרי שחיבקתי את אחיי שכבר היו שם. הספקתי להיות עם אבא ולצלם אף אותו. בוכה ומצלמת, מפסיקה ומחפשת זוויות חדשות. מין דיכוטומיה שנראית לכאורה בלתי אפשרית. מצד אחד לחוות את הכול בטוטאליות, לתת לכאב ולאובדן לסחוף אותי, להתפרק בבכי מטלטל ומצד שני להמשיך ולצלם. בני משפחה וחברים קרובים, הרימו גבה. אחותי אף העירה: חדוה מה את עושה? פתאום זה התנסח בתוכי: אני חיה את חיי דרך המצלמה דרך המראות, דרך התמקדות בפריים המקפיא את הזמן. בדיוק כפי שאני רוצה ללוות את החיים, אני רוצה ללוות את המוות.

אפרת ארנון-ברזילי

אימא שלי, נמשכה משחר ילדותה, אל הריקוד, אל התנועה, אל היצירה. מחוייבת לנדר שנדרה במחנה הריכוז, במלחמה ההיא, כאשר עמדה יחפה בשלג כעונש על כך שהעזה לסרב לפקודת מפקדות המחנה לרקוד לכבודן בערב חג המולד, היא נשבעה, עמוק בלבה, לעסוק כל חייה בריקוד, וכך עשתה, מרקידה ורוקדת, יוצרת, מתנועעת ולומדת את הגוף ככלי שלם של חומר ורוח, כחיבור מושלם של אמנות ואומנות, של חיים.

חדוה שפרעם

קשה מאוד לגעת בכנות וברגישות במושג כה מעורפל מבלי לעשות לו עוול. אני מרגישה שלהבין וואבי סאבי דורש מאתנו להתכופף עמוקות אל האדמה בענווה אינסופית ולהקשיב לכל חומרי הבריאה כאילו היו הם המורים הגדולים ביותר שלנו. עבורי ווואבי סאבי הנו האור הרך, הפנימי ביותר, הלוקח אותי למסע אינטימי להפליא אל תוך הרגישות וההרמוניה שמהם נטווים חיי מרגע לרגע.
סגירת תפריט