היא ככה כבר הרבה זמן, יותר משנה, גוססת לה לאיטה, בקצב נשימות רעוע, בעיניים סגורות, לרוב.
לפעמים עיניה פקוחות, מביטות אל החלל או אליי, או אל מישהו אחר, לעיתים שפתיה זזות, כאילו מלל רוצה לשטוף את
שפתיה הסדוקות, השותקות.
לעיתים שיעול פורץ מראותיה ומרעיד את מיתרי קולה.
הרטיבות שברוק מתערבבת עם הבל פיה וצחנה משתחררת מהמרווח שבין שפתיה, ממלאת את חדרה, משתרבבת לה בשלל הריחות שבית האבות מכיל בתוך כותליו. עבורי, זהו בית האמהות שלי. גם סבתי שהתה פה לעת מותה.
פה, ריחות טבעיים וריחות תעשייתיים יוצרים תרכובת אחידה, אלה התעשייתיים נועדו לצנזר את הצחנה הטבעית של האנושות שנובלת ומרקיבה עם בוא הזקנה, עם בוא החולי, עם תם החיים.
התמימות הזו שמבטיחה שריח הכביסה המרענן יכול לכסות על צחנת המוות.
הוא נכנס לחדרה, כמידי יום, בשעה 11 בבוקר ואחרי זה ב-5 אחרה״צ. פניה אינן משתנות: עיניה עודן עצומות, דמעה מצטיירת על לחיה. זולגת מעפעפיה הסוגרות על עיניה הירוקות, היפות; על הלבן המעוטר בורידים דקיקים כאילו היו אפיקי נחל. ידיה מסודרות לצידי גופה. פיה פעור מעט כאילו מתפקד כמנדף להבל פיה. צינור האכלה נוזל מאפה המנומש קלות.
חיוך לח עולה על פניו בכל פעם שמבטו פוגש אותה, בכל פעם שידיו אוחזות באצבעותיה הרכות למחצה, בכל פעם שמצחו נוגע במצחה.
פניה נותרות ללא שינוי, אך מצחו אוהב את מצחה.
האהבה הזו של המצח שלו ניכרת במפגש ביניהם.
למרות שברון הלב, אהבת המצחים עזה. וכך בעת מפגש בין השניים פניה אחוזות במעין חיות, כאילו היא עצמה, מתוך התרדמת העמוקה הזו שלה, זוכרת גם היא לאהוב את המצח שלו: המוכר ההוא, המקומט ההוא, הנעים למגע, זה שתחתיו שוכן החיוך השברירי הזה שלו.
