שירה מצולמת

ליאור מן

יש משהו מופתי ואלמותי בבחירה של הנשים האלה לגעת בחומרי חייהן דרך המצלמה ולהשמיע קול אחד, רגיש, פגיע, שמוכן לגעת ולהינגע, שמוכן ליצור. כשאני מביטה על הפנים של הנשים הללו, הן נותנות לי כוח ומחזקות את ידיי במסע חיי שלי – כאדם, כאישה וכצלמת. אני רואה בהן יופי שנקנה בזכות ולא בחסד, אני רואה בהן את האומץ לגעת באור עוד ועוד, עד שהוא בוקע מבפנים.

ליאור מן

אני קוראת את מילותיה של ויסלבה שימבורסקה בשירה "שיחה עם אבן" (לשיר המלא) על אותה האישה אשר מתדפקת על דלתה של אבן וחוזרת ומתחננת בפניה להכניסה פנימה. פעמים רבות ידעתי את המקום הזה. כצלמת, כאדם, התבוננתי בנוף הדומם, וכמו ניסיתי לפתוח אותו לרווחה, שיחשף אליי, שמשהו מהדממה הזו ידבק בי, יגאל אותי מתזזיתי. וממש כמו בשיר, אותם תחנונים, הפצרות ושכנועים לעולם לא יענו בחיוב. מכיוון שחסר לי חוש ההשתתפות. זה החוש של הויתור על האני הנפרד שלי, על בועת מחשבותיי, על ידיעותיי, אפילו על כמיהתי להתאחד, ועל כל כמיהותיי כולן.
סגירת תפריט