אני מתדפקת על דלתה של האבן

ליאור מן

אני קוראת את מילותיה של ויסלבה שימבורסקה בשירה "שיחה עם אבן" (השיר המלא בסוף הפוסט) על אותה האישה אשר מתדפקת על דלתה של אבן וחוזרת ומתחננת בפניה להכניסה פנימה.

פעמים רבות ידעתי את המקום הזה. כצלמת, כאדם, התבוננתי בנוף הדומם, וכמו ניסיתי לפתוח אותו לרווחה, שיחשף אליי, שמשהו מהדממה הזו ידבק בי, יגאל אותי מתזזיתי.

וממש כמו בשיר, אותם תחנונים, הפצרות ושכנועים לעולם לא יענו בחיוב. מכיוון שחסר לי חוש ההשתתפות. זה החוש של הויתור על האני הנפרד שלי, על בועת מחשבותיי, על ידיעותיי, אפילו על כמיהתי להתאחד, ועל כל כמיהותיי כולן.

צילום: ליאור מן

"…- לא תכנסי – אומרת האבן. –
חסר לך חוש ההשתתפות.
שום חוש לא יחליף לך את חוש ההשתתפות.
אפילו מבט מחודד כדי ראיית כל
לא יועיל לך כלל ללא חוש ההשתתפות.
לא תכנסי, בקושי יש לך מושג על חוש זה,
בקושי הנבט שלו, הדמיון.

אני מתדפקת על דלתה של האבן.
– זו אני, הכניסיני.
אינני יכולה להמתין אלפיים מאות
כדי להיכנס אל מתחת לקורתך.

– אם אינך מאמינה לי – אומרת האבן –
פני אל העלה, הוא יאמר לך את שאמרתי אני.
פני אל טיפת המים, היא תאמר את שאמר העלה.
לבסוף תשאלי שערה משערות ראשך.
צחוק מבקע אותי, צחוק, צחוק אדיר,
שאינני יודעת לצחקו.

אני מתדפקת על דלתה של האבן.
– זו אני, הכניסיני.

– אין לי דלת – אומרת האבן. "

(ויסלבה שימבורסקה, שיחה עם אבן)

צילום: ליאור מן

וכל אותו הזמן

החציצה ביני לבין האבן הייתה בי בלבד

אני קוראת לה אבן

אני מבקשת להכנס

ומעצם פנייתי אליה

אנחנו שתיים

ולעולם לא אחת

וברגע הזך הזה, של ההבנה

בזכות וגם חסד יחד, הרוח הפנימית משנה את כיוונה.

ואיזו עדנה רכה, מחליפה את הערגה המיוסרת.

ולא דלתות האבן נפתחות, אלא דלתי.

וכמו מים שקטים ההוויה מתרחבת, וגלים רוחשים מנצנצים בשולי ההכרה.

קשרי המאמץ הסבוכים נפרמים

אני מפליגה בין הזרמים הנעימים

בהיכלות האבן, מבפנים

כי אני האבן

והיא אוורירית

מורכבת מטריליוני חלקיקים רוקדים

וגופי

גוף השדה

מונח בכבדות מושלמת

על אדמת העולם

צילום: ליאור מן

 

השיר המלא:

ויסלבה שימבורסקה

שיחה עם אבן
(תרגום: רפי וייכרט)

אני מתדפקת על דלתה של האבן.
– זו אני, הכניסיני.
רצוני להכנס אל תוכך,
להתבונן סביב,
לשאוף אותך אל קרבי כנשימה.

– לכי מכאן – אומרת האבן. –
אני אטומה לגמרי.
אף בהיותנו מרוסקות לרסיסים
אף בהשחקנו לחול
לא נכניס איש.

אני מתדפקת על דלתה של האבן.
– זו אני, הכניסיני.
אני באה מסקרנות לשמה
החיים בשבילה הם הזדמנות יחידה.
מתכוונת אני לטייל ברחבי ארמונך
ואחר כך לבקר בֶּעלה ובטפת מים.
אין לי די זמן לכך.
תמותתי צריכה לרגש אותך.

– אני עשויה אבן – אומרת האבן –
מתוך כורח עלי לשמור על כובד ראש.
לכי מפה.
אין לי שרירי צחוק.

אני מתדפקת על דלתה של האבן.
– זו אני הכניסיני.
שמעתי שיש בך אולמות גדולים ריקים,
שעין טרם שזפתם, יפהפיים לריק.
דוממים ללא הדי צעדים.
תודי שגם את יודעת על כך מעט מאוד.

– אולמות גדולים וריקים – אומרת האבן –
אך אין בהם די מקום
יפהפיים, ייתכן, אך מעבר לטעם חושייך הדלים.
יכולה את להכירני אך לעולם לא תדעיני.
אני פונה אלייך בכל משטח פני,
ובכל תוכי נפנית מעלייך.

אני מתדפקת על דלתה של האבן.
– זו אני, הכניסיני.
אינני מחפשת בך מחסה-עד.
אינני אומללה.
אינני חסרת בית.
עולמי ראוי לישיבה.
אכנס ואצא בידים ריקות.
וכעדות שבאמת הייתי כאן,
לא אציג דבר זולת מילים,
שאיש לא יתן בן אמון.

– לא תכנסי – אומרת האבן. –
חסר לך חוש ההשתתפות.
שום חוש לא יחליף לך את חוש ההשתתפות.
אפילו מבט מחודד כדי ראיית כל
לא יועיל לך כלל ללא חוש ההשתתפות.
לא תכנסי, בקושי יש לך מושג על חוש זה,
בקושי הנבט שלו, הדמיון.

אני מתדפקת על דלתה של האבן.
– זו אני, הכניסיני.
אינני יכולה להמתין אלפיים מאות
כדי להיכנס אל מתחת לקורתך.

– אם אינך מאמינה לי – אומרת האבן –
פני אל העלה, הוא יאמר לך את שאמרתי אני.
פני אל טיפת המים, היא תאמר את שאמר העלה.
לבסוף תשאלי שערה משערות ראשך.
צחוק מבקע אותי, צחוק, צחוק אדיר,
שאינני יודעת לצחקו.

אני מתדפקת על דלתה של האבן.
– זו אני, הכניסיני.

– אין לי דלת – אומרת האבן.

פוסטים נוספים באותו נושא

סגירת תפריט