יחסינו לאן: שיח על אינטימיות דרך הגוף

ליזה פוטרמן

לפני כ-4 שנים, אי שם ב-2016, מתוך בדידות גדולה וכמיהה עמוקה לקרבה כנה, כזו שמאפשרת צמיחה הדדית, התחלתי לצלם את אשר העלה בי תחושת אינטימיות.

קראתי לתצלומים Intimacy Project
ותייגתי אותם בהתאם באינסטגרם – הפלטפורמה שבה השתמשתי למחקר שבחרתי בזמנו לערוך דרך עין העדשה: #intimacyproject

את התמונות צילמתי באמצעות מצלמת האיי פון ששירתה אותי בתקופה ההיא.

צילמתי הרבה בזמן שהרגשתי בדידות.
צילמתי כשהרגשתי ריחוק. צילמתי כשהרגשתי ריקנות.

צילמתי כשהחיבור ששרר ביני לביני, וביני לבין סובביי הרגיש לא מספיק קרוב, לא מספיק עמוק, לא מספיק כנה, לא מספיק…

זו אינטימיות? צולם בבוייזי, איידהו. צילום: ליזה פוטרמן

 

על דרך הטבע. בוייזי, איידהו. צילום: ליזה פוטרמן

 

מפליי הניאגרה, קנדה. צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיפשתי מבעים לסוג הקרבה שרציתי לפגוש בתוכי ומחוצה לי.

צילום: ליזה פוטרמן

 

צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התצלומים נעו בין מפגשים עם ממלכת החי, הצומח, הדומם ואנשים ששאלתי את רשותם תוך כדי שאני מספרת להם שאני מנסה להבין את המונח הזה שבו משתמשים בהיסח דעת כדי לתאר מערכות יחסים או סיטואציות: אינטימיות.

צילמתי זרים ברחוב, ובתחנות רכבת, בערים גדולות ובינוניות, איפה שאנונימיות יכולה לטשטש כל מבע אינטימי לכדי בלבול…

צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אינטימיות.

מילה טעונה.
הרה במשמעויות.

צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועם זאת, עבורי, המילה ׳אינטימיות׳ עד אותו הרגע שהסכמתי להביט פנימה, לתוכה, ולדרוש את תוכנה, היתה ריקה מתוכן, חסרת משמעות, צרוף צלילים שמביע חוויה נשגבת מבינתי נכון לאז.

איטליה. צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממש כמו ׳רומנטיקה׳ – במשך שנים זו הצטיירה לי כורדים שמעניק גבר לאשה כאות אהבתו, או כמו סרנדה שאותו הגבר מנגן לאהובתו לאור ירח (היום חבר גילה לי שלשלמה ארצי יש שיר בשם ״היי ליזה״ – אם זה לא סרנדיפיטי אני לא יודעת מה כן)

בספרה, ״אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי״ (2008) כותבת אווה אילוז על רומנטיקה באינטרנט ומאירה על כך שאתרי היכרויות באינטרנט נהפכו לעסקים פופולריים ורווחיים.

עלאק can’t buy me love…

רומנטיקה הפכה עבורי מילה נרדפת לקיטש, לזיוף, להעדר כנות, שם נרדף לטקסים אוטומטיים שהפכו נורמה חברתית. שנים שהמונח העלה בי התנגדות על גבול הסלידה.

לא הצלחתי לראות מעבר למגננות ששמתי אל מול הזיוף של התרבות הקפיטליסטית שהגדירה עבורי איך לאהוב ומתי.

אני עודני לא מצליחה, לא בפשטות שנדמה לי שאנשים ניגשים למילים כה שגורות כאילו היו ברורות מאליהן. כאילו אין צורך לדרוש לשלומן.

לפעמים נעים לי לדמיין שלכל אחד ואחת יש רומנטיקה משלו, כמו אמא או אבא, ושלעיתים נחמד לשאול לשלומה.
זה ילך כך: אז מה שלום הרומנטיקה שלך היום? שמעתי היו לה כאבי פרקים לאחרונה.. זה השתפר? והכליות? מתן השתן סביר? היא שותה את התרופה? הולכת לשעורי יוגה? פוגשת חברים? היא אוכלת טוב הרומנטיקה או ששוב אין לה תאבון?
ו..וואלה לפעמים הכל נראה לה, לרומנטיקה הזו שלי, איך לומר, חסר טעם וגם זה בסדר…

ואני שואלת על הקשר שלה, של הרומנטיקה שלי, עם אינטימיות, והיא לא יודעת לענות, ואם היא לא יודעת, מי אני שאתערב?

אז אני ממשיכה את הרומן שלי עם אינטימיות דרך העדשה.

צילום: ליזה פוטרמן

 

צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שומרת נגיעה. שחלילה הקשר ביננו לא יהפוך שטחי. או חלילה שלא נממש את תאוות הבשרים שמבליחה ונעלמת כלא הייתה.
לרגעים אנחנו מסתפקות במבטים שאנחנו מגניבות מבעד מסכים, מראות, מסגרות אסטטיות שאנחנו יוצרות זו עבור זו.

אני מקיימת יחסים עם האינטימיות בעוד שהיא, היא מקיימת יחסים איתי. אני לא לבד בעסק הזה, זהו קשר הדדי למהדרין.

צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הייתה לי תובנה בצורת דימוי מעניין היום, פואטי שכזה, שבעצם אינטימיות
intimacy = in to me i see
היא גשר שמגשר בין הפערים שבתוכינו וביני לבין האדם איתו אני מקיימת יחסי אינטימיות.
זה הוא הגשר שמזכיר לי שמדובר ביחסיות, בבין לבין, לא בפנים ולא בחוץ – זה איך האני והאתה נכנסים לתוך מארג של אנחנו, איך סולו וסולו נפגשים לדואט, נפרדים שוב לסולו וסולו אבל הפעם הם שונים, המפגש הוא זה ששינה אותם, והם לעולם לא ישובו להיות מה שהיו לפני המפגש.

צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אינטימיות יכולה להיות רומנטית ויכולה שלא…

רומנטיקה לדעתי לא יכולה להתקיים ללא אינטימיות, אבל את זה עוד לא לגמריי פיענחתי…
יום יבוא, אולי..אולי אבין דרך הגוף, דרך הביחד..

צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני שחזרתי לרקוד ולפני שהתאהבתי בקונטקט אימפרוביזציה שהפגישה אותי עם גופי, המדיום המועדף עליי לחקירה היה הצילום והכתיבה. היום אני עדיין מצלמת, ועודני כותבת את נפשי, אף יותר, אבל עיקר החקירה שלי מתקיימת דרך הגוף. דרך תחושות ומבעים, דרך תנוחות, דרך תנועה, דרך אי תנועה, דרך מגע והיעדרו.

אני חוקרת כיצד אני מבינה את החומר שאני, את האנרגייה שזורמת בי (שגם היא חומר), את היחס של החומר שאני לחומר שאת, שאתה, שאנחנו.

בכל פעם מחדש אני פוגשת את עצמי ושואלת שאלות על יחסינו לאן.
מה אגיד ומה אומר, נראה שבינתיים אנחנו מתקרבות, אין ספק שקירבה כזו טרם פגשתי. והרומנטיקה, וואו אל תשאלו, בעצם תשאלו, תדרשו לדעת, ותחגגו את אי הידיעה.

את השאלות אני שואלת לבד וביחד, עם נשים וגברים, שואלת מתוך אומץ ומתוך פחד מוות.

״מפגש״ צילום: ליזה פוטרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני שואפת שזו תהיה חקירה חווייתית ומשמעותית, אני משתדלת לקפוץ למים העמוקים מבלי לדלג על הרבדים הרדודים, כי בשביל צלילות עומק למחוזות תודעתיים, תבוניים, פיזיולוגיים, תרבותיים ,רגשיים ורוחניים דרך הגוף, צריך לדעת שיש קרקע לחזור אליה.

אני חוקרת את הסולו שלי בעולם היחסים, ודרך זה מפתחת דואטים, את הביחד מבלי לאבד את הסולו, מבלי להשאיר חלקים מעצמי מאחור, על רצפת הסטודיו, כמההים לקרבה שלי, איתי, בשבילי.

אני חוקרת מתוך חדוות החקירה, מתוך חדוות שאילת שאלות, מתוך הנכונות להיות נאיבית, ומתוך הרצון לשתף.

כל מפגש כזה עם עצמי אני מגדרת בזמן ומרחב ומזכירה לעצמי שלא נדרש ניסיון קודם במחול, או בקונטקט אימפרוביזציה גם לא ביחסים. כל פעם אני מתחילה מחדש להיות כפי שאני באותו הרגע, מצויידת בסקרנות, סבלנות וחמלה.

פורטרט עצמי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תודות:
תודה לתום שנאן שהפגיש אותי עם השיר של שלמה ארצי Tom Shinan ועל תרומתך לפוסט הנוכחי. באת לי בול בזמן!
תודה ליענקי שהפגיש אותי עם אווה אילוז Kobi Goldberg – אתה פשוט יודע מה טוב בעולם הזה.

תודה ל הסטודי יה שמארחת את המפגשים הגוף נפש בכל שבוע החל מהתאריך המגניב בתבל (02022020).

תודה לי ולגופי ותודה לכן, נשים יקרות, אלה שפגשתי ואלה שעוד אפגוש. מתרגשת ושמחה לקראתכן.

תצלומים מתוך מחקרי המצולם: מפרי עיני ומסך סמרטפוני

עוד צילומים מפרי עייני ניתן לקושש כאן: https://www.instagram.com/human_thought_and_artivism/

peace out & in

פוסטים נוספים באותו נושא

סגירת תפריט