תמונת זכרון

ליאור מן

יש משהו מופתי ואלמותי בבחירה של הנשים האלה לגעת בחומרי חייהן דרך המצלמה ולהשמיע קול אחד, רגיש, פגיע, שמוכן לגעת ולהינגע, שמוכן ליצור. כשאני מביטה על הפנים של הנשים הללו, הן נותנות לי כוח ומחזקות את ידיי במסע חיי שלי – כאדם, כאישה וכצלמת. אני רואה בהן יופי שנקנה בזכות ולא בחסד, אני רואה בהן את האומץ לגעת באור עוד ועוד, עד שהוא בוקע מבפנים.

ליזה פוטרמן

חיוך לח עולה על פניו בכל פעם שמבטו פוגש אותה, בכל פעם שידיו אוחזות באצבעותיה הרכות למחצה, בכל פעם שמצחו נוגע במצחה.  פניה נותרות ללא שינוי, אך מצחו אוהב את מצחה. האהבה הזו של המצח שלו ניכרת במפגש ביניהם. 

ענבל כהן חמו

בשנה שאחרי זה, כבר ברור שאני נוסעת לפסטיבל. ושוב סדנאות והתנסויות. וגם מופע – אבל יש המתנה לפני המופע, והחברה שבאה איתי נסעה, ואני משועממת. ובאולם בפנים – כמה להקות עורכות חזרות למופע. ואני שואלת אם אפשר לחצות את הסף, את הדלת הסגורה, לאולם המופעים. ומתברר שאין בעיה, הדלת נפתחת ואני נכנסת. אל האולם החשוך, אל הקסם שבמחול, מקרוב, דרך העדשה. ומשם הדברים התגלגלו, למדור צילום ולצילומי מחול במגזין אינטרנטי שאת
סגירת תפריט